בלוג על הסכין

אחת הבעיות הגדולות בכתיבה על בלוגים היא שרובם הגדול של הדברים כבר התרחשו. רוב הבלוגים שאתה ממליץ עליהם כבר עברו הרבה גלגולים ודרמות, שעל המתעניין החדש יש צריך לשחזר לאחור, כמעין ארכאולוג.

stm התחילה בבלוג נידח שבו היתה לה, לדבריה, רק קוראת אחת, "חברה מאד נאמנה". בהמשך (דצמבר 2002) החליטה לפתוח בלוג חדש בישראבלוג, ומיד משכה אליה חבר קוראים מעריץ. היא היתה יותר מראויה למעריצים אלו, ובזכות כמה מרכיבים משובחים: שפה קולחת ומדויקת עד מאוד (פרט לפסיקים ונקודות שהושמטו פה ושם, מה שתרם לחינה הסגנוני); הומור חד ומעודן; פוסטים קצרים (שמתאימים לקריאה אינטרנטית בהולה) ועם זאת עמוקים ומורכבים. אני הכרתי אותה אז, והתפלאתי איך היא מצליחה לכתוב פוסט חדש כמעט מדי יום, ולשמור על כזאת רמה. עד היום אני מתפלא.

Stm השתלבה היטב בקהילת ישראבלוג (כולל במריבות הקטנות שלפעמים פורצות בין בלוגרים). אבל לקראת סוף פברואר היא התרגזה באמת, בגלל בלוגרית אחרת שגנבה לה את שם הבלוג, ובגלל שיריב חבוט, מנכ"ל ישראבלוג, לא הגן עליה מספיק, לטענתה. כזאת היא stm והדרמות האלו הן חלק מקסמה. "כשדורכים לי על האצבעות אני צועקת. חזק", היא מעידה על עצמה. בעקבות הסכסוך עם ישראבלוג, מחקה Stm את הבלוג הנפלא שלה בישראבלוג ועברה לאכסניה אחרת. הרבה פחות צפופה (נושא הראוי לדיון נפרד הוא הקלות הבלתי נסבלת של מחיקת הבלוג בישראבלוג, בלחיצת כפתור שהשמידה כבר כמה וכמה יצירות מופלאות).

גם שם עבר הבלוג תהפוכות שנעו בהתאם לנפשה הסוערת של המחברת. לא פעם שקלה stm לסגור את הבלוג, ולבסוף אף סגרה אותו, מפני שלטענתה כמעט שלא קראו אותו (לא מדויק, לדעתי, אם מעיינים בסטטיסטיקה), ובגלל שחלק מהתגובות של אלו שכן קראו הרגיזו אותה. למרבה המזל החליטה לחזור – אבל הפעם בלי מנגנון התגובות של הקוראים. הבלוג שלה מאפשר אם כן לבחון את השאלה: האם בלוג יכול להתקיים בלי תגובות? לא לי לענות על שאלה סבוכה שכזו. התחושה שלי, כשאני קורא את הבלוג נטול התגובות של stm, היא של געגוע לאינטראקציה שאיפשר מנגנון התגובות. התחושה שלי היא שמנגנון התגובות הוא בנפשו של הבלוג, ואני מקווה ש- stm תחזיר אותו. הפוסטים שלה, אגב, לא נפגמו כלל, והם עדיין תמונות יפהפיות המקפיאות רגעים של רגש עז.

תהפוכות רבות עברו על קוראיה של stm, לא רק בנדודים אחריה מאכסניה לאכסניה. דמותה עברה, לפחות מבחינתי, מהפך גדול עם הגילוי (ב- 16/5/03) שהיא חוזרת בתשובה:

"השמועה כבר דולפת, והפרטיות שלי ככותבת מתחילה להתפוגג, קולות מלחשים, אנשים שלא יודעים לשמור סוד, טעויות שעשיתי, דברים שסיפרתי, אז הנה, זה בחוץ, אני דתייה, אני חוזרת בתשובה כבר חמש שנים..".

כמו כן גילתה שחזרתה בתשובה היתה קשורה בסיפור אהבה גדול שלא עלה יפה:

"הסיפור שלנו טרגי, עם סוף לא מי יודע מה, הוא חזר בתשובה, חזר בשאלה, החתונה שתיכננו בספטמבר התפוגגה, הוא רצה שאני אחזור בשאלה, אני רציתי ללכת רחוק ממנו, רחוק מתוך הבנה צלולה וברורה שזה נגמר ולעולם לעולם לא יוכל להתגשם, הבנתי את זה יותר מהר ממנו וההתרסקות שלי היתה קשה".

יש לציין ששני הקטעים שציטטתי, לא אופיינים לכתיבה של stm, שהצליחה לשמור את עצמה כמעט תמיד מעט מרוחקת ומסתורית, באופן כמעט פראדוקסלי לבלוג מהסוג הזה. פה ושם נפלט לה איזה פוסט עם וידוי מזעזע, שלא תמיד הובן ע"י הקוראים. כשנודע לי ש-stm חוזרת בתשובה, הרגשתי מעט מרומה. זה בשום אופן לא הסתדר לי עם הדמות שיצרה, זו המכורה לקפה וסיגריה (הבלוג שלה בישרא התבלט בצבעי הקפה שלו); המשכילה כל כך (מדי פעם משתרבב לכתיבתה ביטוי כמו "אינואנדו" שאין לי מושג היכן למדה); שדווחיה מלאי האירוניה על פגישות עם גברים מעלים תמיד חיוך (היא בת 29 ורווקה); שיורה חיצים לכל עבר. עד היום קשה לי להסביר את העובדה שהיא דתיה. אחת התובנות מהקריאה בבלוג שלה הוא עד כמה "הדתיים" שונים מהדימויים שיש לנו עליהם, עד כמה דימויים אלה לא מרמזים על סוגי הדתיות השונים והמשונים שקיימים בפועל. תובנה נוספת – גם היא מעט קלישאתית - היא שיש להיזהר בדימויים שאנחנו בונים על כותבים באינטרנט, גם כשהם כותבים בכנות.

הגלגולים השונים שעבר הבלוג של stm הם חלק מתהליך החיפוש שלה אחר דיאלוג נכון עם הקוראים. החיפוש הזה, שהיא מתמידה בו, הוא אחד הדברים שהופכים אותה לבלוגרית טובה כל כך. הנה קטע מקסים בו היא מתארת את הקורא האידאלי שלה:

"כמעט בכל פעם שאני מתחילה לכתוב אני צריכה לחשוב על מישהו, בדרך כלל אני חושבת על מישהו זר, מישהו שיושב על כסא מול מסך מחשב וקורא את המילים שלי, מעשן סיגריה, נשען לאחור, מניח את הרגליים על משהו, משחק עם גלגלת העכבר, מנסה להבין מהמשפט הראשון מה אני מבשלת לו הפעם.

"ויש לו כוס קפה חם, והעיניים שלו כבר קצת עייפות, ואחרי שהוא מסיים לקרוא פעם אחת הוא רוצה לקרוא את זה שוב, להבין עד הסוף. להרגיש כל מילה ומילה, כל אות, כל פסיק, כמו להריח צוואר ולגלות את ריח הגוף שמתחת לבושם. ואם כתבתי משהו באמת טוב, הוא מחייך. ואם כתבתי משהו מרגש, הוא לוחש לעצמו – stm, ואם כתבתי משהו עצוב, הוא מעביר יד רכה על המסך מנסה להעביר לי משהו.

"ואני מפלרטטת איתו, בין המילים, ואני שולחת לו אותי במקצבים שונים, והוא אף פעם לא דיבר איתי, אף פעם לא שלח לי מייל, נהנה ממני בשקט. ואם הוא קורא עכשיו את המילים האלו, שקצת מפרות את קשר השתיקה שלנו, הוא נבוך. מחייך. מופתע, שאני יודעת על קיומו. מדליק עוד סיגריה, לוגם מכוס הקפה, נשען שוב לאחור, בוהה בחושך הנשקף מחלון חדרו, תוהה אם אני בוהה באותו החושך. והוא כבר מכין את אצבעותיו, ומקליד לי תגובה, ורוצה להגיד לי "אני כאן, איך ידעת?" ואז הוא נכנע, מוותר, וחוזר אל השקט היפה שלו, מתעטף בו, מאחורי המסך, מספיק לו שהמצאתי אותו".