סדרת medal of honor חוזרת אלינו בפרק חדש. וכמו תמיד היא יודעת לשחזר בצורה מרשימה מאורעות מהעבר. ב-Medal of honor: Allied Assault זכינו לחוות את הפלישה לנורמנדי והרגשנו כאילו אנחנו ניצב בהפקת ענק של ספילברג, ב-Medal of honor: Pacific Assault אנחנו "זוכים" לחוות את ההתקפה על פרל הארבור ואנו מרגישים כאילו אנו ניצבים בסרט שספילברג היה מת לעשות, אם רק היה לו מספיק תקציב.
הדבר הראשון ששמים לב אליו כשמתחילים לשחק בפאסיפיק אסולט זה שהמנוע הגרפי שלו עבר שידרוג רציני והוא מסוגל כעת להציג עשרות דמויות מאוד מפורטות בו זמנית, כשלכל אחת מהן פרצוף משלה והבעות פנים לרוב, ולשים אותן באמצע שדה קרב ענקי המלא בפיצוצים, עשן, מטוסים חגים מכל עבר, אוניות ענקיות, מים מאוד ריאליסטים ובעצם מה לא?. המנוע הגרפי אפילו משתמש ב-Shader 2.0 שמסוגל לייצר אפקטים נהדרים של תאורה והצללה.
הלם קרב
המשחק נפתח בצורה זהה ל-Medal Of Honor הראשון. אנו על סירת ברזל קטנה עם עוד כמה חיילים מפוחדים, פיצוצים מסביבינו, אויבים עם מכונות ירייה מרססים את כל מי שעולה לחוף, מאות חיילים רצים בכל כיוון, נפצעים, נהרגים, צורחים, בוכים. ואנחנו באמצע כל זה, עם רובה עלוב וסיכוי קטן מאוד לשרוד. כמו כל בן אדם נורמלי, אנו מאבדים את השפיות.
באמצע שדה הקרב אנו לפתע נכנסים למעין הלם קרב ונזכרים פתאום במפקד שלנו מהטירונות שתמיד אמר לנו שאנחנו לא שווים כלום ושלא נחזיק מעמד אפילו שניה אחת בקרב, נראה כאילו הוא צדק. מכאן המשחק לוקח אותנו מספר שנים אחורה ומאפשר לנו לחוות מחדש את הטירונות ולהגיע לבסיס החדש שאליו סופחנו פרל הארבור. לאחר ההתקפה של היפנים על הבסיס החדש שלנו, מצויידים בתחושה חזקה של נקמה, אנו יוצאים לאוקינוס הפסיפי כדי להילחם באימפריה היפנית.
אין ספק שהמשחק הפעם מרגיש הרבה יותר מציאותי מהגרסאות הקודמות של Medal of Honor, האויבים לא מתים כל כך מהר ולעומת זאת אנחנו כן. לא צריך יותר מדי יריות כדי להפיל אותנו על הרצפה, אבל במקרה ואנחנו נהרגים אנו יכולים לנסות לקרוא לחובש עם נשמתנו האחרונה ואם יהיה אחד כזה בסביבה הוא גם יבוא ויעזור לנו. ואם לא.. אז לא.
את רוב המשימות במשחק אנחנו מעבירים בג'ונגל סבוכים מאוד, שזה בכלל לא מקום נעים להסתובב בו, היפנים מחכים מאחורי כל עץ והם מכינים מארבים ומלכודות, אבל למזלנו אנו מסתובבים לרוב עם קבוצה קטנה של חיילים, אנו יכולים לתת להם פקודות או לקבל מהם פקודות, בהתאם למצב. בניגוד למשחקים אחרים, שבהם אנו הופכים לבייביסיטר לקבוצה של חיילים חסרי אינטיליגנציה (אפילו מלאכותית), כאן אנחנו לא חייבים לפקד על החיילים שלנו והם מסתדרים גם לבד, אבל המשחק מתקדם הרבה יותר טוב אם אנחנו אומרים להם מה לעשות.
Fear and Loading
אין ספק המשחק לא קל. היפנים פשוט לא מפסיקים להגיע והסיכוי למות הוא מאוד גבוה לאורך כל המשחק. אבל ככה זה במלחמה, מלחמה היא דבר אכזרי ומי שנכנס אליה, רוב הסיכויים שימות. אבל כאן נכנסת הבעיה העיקרית של המשחק Loading. כל פעם שאנחנו מתים , וזה קורה הרבה, אנחנו נאלצים לחוות loading ארוך במיוחד, ולי יש מחשב שהוא מפלצת משחקים לא קטנה בכלל. בצורה לא ברורה, כמעט כל מעבר בתפריט הראשי מביא איתו loading ארוך ומרגיז. זאת בעיה שהיתה קיימת גם ב-Half Life 2 וזהו כנראה המחיר שעלינו לשלם על משחקים מתוחכמים וכבדים במיוחד.
אבל אלה בעיות טכניות, המשחק עצמו, כמשחק הוא מעולה, לא הייתי קורא לו משחק השנה אבל הוא בהחלט בולט, אפילו בתוך מבול המשחקים המושלמים שנחתו עלינו לאחרונה. המשחק כמובן מגיע גם עם אפשרות משחק ברשת. מתחלקים לשני צבאות, האמריקנים והיפנים, קבוצה אחת צריכה להשלים משימה בזמן שהשניה צריכה לעצור אותה. זה ללא ספק סגנון המשחק המועדף עלי ברשת ונותר רק לחכות שיקומו כמה שרתים ישראלים כדי שיהיה פינג נורמלי.
נראה כאילו EA הצליחו שוב לקחת משחק מעולה ולהפוך אותו ליותר טוב. אני אישית ממליץ על המשחק בחום לכל מי שאוהב משחקי פעולה מאתגרים, מציאותיים ומושקעים.