מיי-ספייס: הסרט

דייויד לר, פושטק רשת בן 21, הפיק סרט קומי בן 11 דקות (מעט במונחים של קולנוע, המון במונחים של אינטרנט) על תרבות myspace שנושא את השם המקורי "מיי ספייס: הסרט". ה"אמריקן פאי" של האינטרנט נצפה 5.7 מיליון פעמים רק באתר הסירטונים הויראליים Youtube, ובאתר הרישמי של הסרט עוד כמה מיליונים.

אל דאגה, רוברט אלטמן לא עומד להיות מובטל בגלל דייויד לר פרודקשנס: "מיי ספייס: הסרט" הוא סך הכל סרט נעורים בסגנון קולג'ים אמריקנים, תוך טיפ-טיפה ביקורת על עידן "מיי ספייס שולתת!!1" והעיסוק העצמי האובססיבי שמתלווה אליו.

הסרט מחולק למעין 5 פרקים. על הסצנה הראשונה נער טיפשעשרה מצלם את עצמו בחדר האמבטיה בלי חולצה מכל זווית אפשרית, ופוצח בצרחות ברגע שאימא נכנסת. על המסך עולה כתובית "מיי ספייס: הסרט". בסצינה השנייה הוא מצליח להשיג דייט דרך מיי-ספייס עם בחורינה בשם יטי ("יטי זה לא שם של כוסית אירופאית?"), שמתגלה כחייזרית טרנסקסואלית.

בפרק השלישי יש גם בדיחה על הודעות שרשרת: הטינאייג'ר מקבל הודעה שאם לא יעביר למה-זה הרבה אנשים הוא יותקף ע"י צייד שיכור עם תשוקה לבוטנים. כמובן שבאישון ליל הצייד באמת תוקף. אח"כ, בפרק רביעי, מתווכח נמרצות עם זוגתו, שממש כועסת שהיא לא הראשונה ברשימת החברים שלו ומתחננת שהוא ייתן לה את הסיסמא שלו. הסרט מסתיים בפרק החמישי, בפארודיה על טום אנדרסון, מייסד מייספייס, שמופיע במסיבת סטודנטים בקולג' טיפוסי ומשתכר. בזמן שאנדרסון מקיא את נשמתו באסלה, הסטודנטים הפוחזים פורצים לבית השימוש ומצלמים אותו (במקום את עצמם, לשם שינוי) בזווית הזהה לזו המופיע בפרופיל המשתמש שלו באתר.

"בבקשה אל תתבעו אותי. אני לא אוהב שתובעים אותי", מתחנן דייויד לר בתחילת הסרט. למה שיתבעו? הפארודיה שלו עושה למיי-ספייס יחסי ציבור לא רעים בכלל. לדיוויד לר אין באמת אמירה או ביקורת נוקבת על האינדיבידואליזם האנוכי של משתמשי מיי-ספייס. בשיחה עם כתבת הוושינגטון פוסט טען כי אינו רואה עצמו כחלק מדור המיי-ספייס – הוא קולנוען ויוצר שזיהה טרנד וניסה לרכוב עליו. "חשבתי שאם אעשה סרט על מיי-ספייס, יש לי 60 מיליון צופים פוטנציאליים". מה ששווה מיליונים לרופרט מרדוק (שקנה את מיי-ספייס ב-580 מיליון דולר) בטח שווה משהו גם ליוצר אלמוני למחצה כמו לר.

בכל זאת אפשר להוציא ממנו חצי תובנה: "פגשתי כל מיני מפיקים ומנהלים וכאלו, והם מבוהלים מכיוון שהנוער הולך פחות לסרטים וצופה פחות בטלוויזיה", אומר לר. "אני רק בן 21 וכבשתי שוק שהם פשוט לא נמצאים בו". לרגע נדמה שלר החובבן, שמפיק יצירות מוצלחות בעלות כמעט אפסית, יכול להתחרות בענקי התוכן הגדולים. אולי הם אפילו יחטפו אותו, יעסיקו אותו ויזרקו אותו לביבים, אם ימצאו ילד פלא חדש שניתן להעסיק בשבריר העלות של במאי מנוסה.