מי רוצה להפחיד אתכם?

בסוף השבוע התפרסמה ב"הארץ" כתבה בשם "נפלו בקרב" שעסקה בסכנות במשחקי רשת. ספציפית, התמקדה הכתבה בדרום קוריאה, המדינה המרושתת והמקוונת ביותר בעולם כולו.

בדרום קוריאה, כך נכתב, יוחס מותם של שמונה אנשים "לפחות" למשחק מופרז. ופסיכיאטר מסיאול שמח להסביר ש"בארצות אחרות יש התמכרות לסמים ואלכוהול, ולנו יש משחקים מקוונים". לקליניקה של הפסיכיאטר הנכבד מגיע, לפי דיווחו, מכור חדש כמעט כל יום.

מעניין שאיש לא מציין אילו בעיות אחרות היו למכורים למשחקים שמתו. לא כתוב מה בחייהם גרם להם לשקוע במשחק. ומעניין שהפסיכיאטר הנכבד, שכנראה מתפרנס יפה מאד ממיצובו כמומחה לטיפול במכורים למשחקים, לא מבחין בין חומרים כימיקליים שיש בהם נזק אינהרנטי חמור לגוף האדם ומוחו לבין תחביב שיכול - כמו כל תחביב - להפוך מושא לאובססיה במידה מסוכנת.

בכל דור ודור קמים להם שופרי הפחד, ובכל דור ודור הם מתפרנסים מכך היטב, בין אם בהון פוליטי ובין אם בהון של ממש. בשנות השלושים בארה"ב היתה סינרגיה מופלאה בין עיתוני רשת הרסט שדיווחו כל שבוע על פשע אלים נוסף שארע כתוצאה משימוש במריחואנה לבין סוכנות האפ.בי.איי שהשתמשה באיום כדי לגדול ולצמוח. מרצים התפרנסו כבר אז נהדר ממסעות ברחבי המדינה והרצאות על אימת הסם.

בשנות השמונים היתה זו מוזיקת המטאל שהואשמה בהתאבדויות של צעירים עוטי שחורים ודחויים חברתית, וגם משחקי התפקידים הלא מקוונים זכו לנתח לא קטן של האשמות.

תמיד יש פוליטיקאי ששמח להזהיר מאימת הסכנה החדשה. ותמיד יש איש עסקים או מרצה או פסיכיאטר (או כל השלושה) ששמח לרכב על הגל. תמיד יש מישהו שיש לו אינטרס.

אז למי יש אינטרס הפעם? ראשית, יש את יצרני המשחקים האמריקאים. כתבה שפורסמה על ידי סוכנות הידיעות רויטרס בסוף השבוע מספרת על השקתם הקרובה של משחקי רשת קוריאניים בארצות הברית, ובה מצוין שעלות יצירת משחק רשת בדרום קוריאה היא בין שליש לחצי מעלות יצירת משחק מקביל בארצות הברית. והמשחקים הקוריאניים נחשבים לחדשניים יותר.

משחקי רשת כבר גזלו נתח משמעותי מפלח השוק של משחקי המחשב. WoW הוא משחק המחשב המצליח בעולם בשנתיים האחרונות, עם מספר משתמשים שעולה על אוכלוסיית מדינת ישראל. גל חדש של משחקים עשוי לנגוס גם הוא מהכנסות המשחקים מהדור הישן.

האינטרס של פסיכיאטרים כמו קים היון סו ברור. ניפוח התופעה למימדי סכנה הרת גורל ומיצוב עצמי כמומחה לטיפול בסכנה מבטיח פרנסה ממטופלים והרצאות לשנים רבות.

וכמובן יש את הפוליטיקאים. אנשים כמו שר המידע והתקשורת הדרום קוריאני רו ג'ון היונג, שיכול היה להצהיר שהתחביב הפופולרי ביותר בארצו הוא תחביב ככל תחביב, ושבחר להתייצב לצד מחרחרי האימה. יכול להיות שהבחירה שלו הונעה על ידי פחד להיתפס כמי שלא עושה דבר, ויכול להיות שהוא פשוט רוצה להשיג מה שהוא יכול מהעניין הזה. אבל בשורה התחתונה, אנשים כמוהו (וכמו הילארי קלינטון שהחלה בחודשים האחרונים לדבר בכל מקום על הסכנות הנוראיות הטמונות במשחקי מחשב אלימים) הם אויבי הקדמה ואויבי החופש האישי.

כל תחביב מהנה צופן בחיבו סכנה של אובססיה. וכשהפופולריות של תחביב מגיעה למימדים בהם הגיע השימוש במשחקי מחשב מקוונים בדרום קוריאה, כש-60 אחוז מהעם משחק, לא מפתיע שמספרי האובססיביים מגיעים למימדים שניתן להבחין בהם.

אבל משחקי מחשב, גם מקוונים, הם תחביב ככל תחביב. לא מומלץ לתת להם להשתלט על החיים, אבל אין כל פסול בהשקעת זמן ניכר בהתעסקות בהם.

תעשו מה שטוב לכם, ואל תיתנו למאיימים המקצוענים להפחיד אתכם.