זכויות יוצרים זה טוב

זכויות היוצרים הומצאו כדי להגן על יוצרים. לא מפני הציבור, כי אם מפני המפיצים. עד שנת 1710, הזכויות על יצירה היו שייכות למדפיסים, לא לכותבים. אבל באותה השנה העביר הפרלמנט הבריטי את חוק אן, שקבע שזכותו של אמן לשלוט בהפצת העתקים של היצירה שלו במשך 28 שנים מתאריך הוצאתה לאור. ולאחר מכן, עברה היצירה לנחלת הציבור כך שכל אחד יכול להעתיקה כרצונו.

עם השנים התווסף מושג נוסף לתחום זכויות היוצרים: שימוש הוגן. שימוש הוגן הוא שימוש ביצירה המוגנת על ידי זכויות יוצרים שאינו מפר את זכויות היוצרים. יחדיו, זכויות יוצרים, נחלת הציבור ושימוש הוגן יוצרים את הבסיס החוקי ליצירת אמנות באופן שמגן על זכויותיהם של האמן המקורי, אמנים נוספים, והציבור.

העקרונות המנחים של חוקי זכויות היוצרים אפשרו במשך זמן רב לאמנים ליצור ולציבור לצרוך את היצירה שלהם. מעולם לא היו אמנים רבים כל כך, ומערכת חוקי זכויות היוצרים היא זו שמאפשרת לרבים מהם להתפרנס מהאמנות שלהם.

מה החלופה לזכויות יוצרים? בהיסטוריה היתה רק חלופה אחת: פטרונים. ואם האמנות העולמית נעה בשנים האחרונות לכיוון של דמוקרטיזציה גוברת, הרי ששיטה שבה בעלי הון יממנו "אמני חצר" ודאי אינה שיטה שתעודד זאת. חלופה אחרת היא הפצה עצמית מרושתת המבוססת על תרומות. אין ספק שיש אמנים שיוכלו לפרוח בשיטה כזאת. אבל כמה מהם? כל עוד הכלכלה בעולמנו היא קפיטליסטית, אני מתקשה לראות מצב שבו אמנים מתפרנסים בהמוניהם מתרומות. והופעות יכולות לפרנס אמנים מסוימים, אבל לא מתאימות לכל סוגי האמנות.

אז נשארנו עם זכויות היוצרים כשיטה הטובה ביותר כיום. אבל זכויות היוצרים נתונות למתקפה חסרת רחמים בשנים האחרונות, והמלחמה הזאת לא ניטשת על ידי הצרכנים - כמאמר חברות הבידור- כי אם על ידי חברות הבידור עצמן.

חברות הבידור הפכו מזמן את החוקים שנועדו לקחת את השליטה מהמפיצים ולהעניק אותה לאמנים לכלי שפועל בעבורן. מה שאפשר להן לעשות זאת היה השליטה שלהן באמצעי ההפצה. כל עוד אמן רצה לזכות בהפצה ראויה, היו חברות הבידור הגדולות האפיק היחידי לכך.

ומכיוון שחוקי זכויות היוצרים פעלו לטובתן, הרי שהן עבדו ותרמו ולחצו להחמרתם. 28 השנים מזמן ההוצאה לאור התארכו ל-75 שנים מיום מותו של היוצר. אבל חברות הבידור לוחצות לקידום אספקט אחד של זכויות היוצרים מתוך התעלמות מהשימוש ההוגן ומנחלת הציבור.

כשהן לוחצות למען שימוש בנגנים בהם לא ניתן לנגן מדיה שלא מכילה הגנה דיגיטלית, הרי שהן אומרות אומרות למעשה שהמדיה הזאת לעולם לא תוכל, מעשית, לעבור לנחלת הציבור. שכן אין בטכנולוגיות שהחברות מקדמות שום פרוביזיה למעבר מדיה לנחלת הציבור.

ועוד לא דיברנו על השימוש ההוגן. כשחברות המוזיקה לוחצות על הוצאתו מהחוק של מכשיר שמאפשר הקלטה מרדיו לווייני, הרי שהן טוענות למעשה ששימוש הוגן הוא דבר שאבד עליו הכלח.

ההתנהלות הזאת של חברות הבידור, בשילוב עם חיבתה של תעשיית הבידור למחירים מופקעים, גורמות לכך שצרכנים רבים רואים בהן אויב, ומעדיפים להשיג את הבידור שלהם באמצעים פירטיים.

וכך אנו מגיעים למצב שבו אנו נמצאים כיום, בו תובעות חברות מוזיקה אנשים שצילמו את עצמם רוקדים לצלילי השירים שלהם ביוטוב. והעדיפות הראשונה של מי שאוהב מוזיקה, או כל סוג אחר של בידור שניתן לשדר או להעתיק, צריכה להיות הגנה על החבילה השלמה של זכויות יוצרים: כולל השימוש ההוגן.

לסיכום, יש לי גם נימה אופטימית. זכויות היוצרים נועדו, כאמור, להעניק את השליטה על היצירות לאמנים ולהפקיע אותה מגילדת המדפיסים האנגלית. כיום מעניקה הרשת את השליטה לאמנים באופן אחר. הארקטיק מונקיז התגלו במייספייס והפכו לכוכבים בזכות תגובות הגולשים. כיום, הם עדיין נאלצים לחתום עם חברת תקליטים כדי שתפיץ את האלבום שלהם ותקדם אותם. אבל לא ירחק היום שבו להקה כזאת תוכל פשוט לשים עגלת קניות באתר שלה ולהרוויח את פרנסתה ממכירת שירים ישירות לצרכן. כבר יש להקות שעושות את זה, כמובן. They Might Be Giants מוכרים את אלבומיהם בקובצי mp3 כבר שנים. קובצי mp3 רגילים, בלי מגבלות על השימוש בהם. ואנשים קונים.

אני מאמין שלהקות אחרות ילכו בדרכם. אני מאמין שלא ירחק היום שבו להקה תהפוך לתופעה מסיבית ברשת בלבד, ותמכור את שיריה ישירות ברשת בלבד, במחיר סביר. הטכנולוגיה מאפשרת כיום הקלטה דיגיטלית ביתית באיכות גבוהה בעלות סבירה. והעלות רק תרד, והאיכות רק תעלה. ומה יאפשר לאותם יוצרים עתידיים להפוך לתופעה ולהתפרנס מכך? חוקי זכויות יוצרים, שעדיין מעניקים להם את הזכות על היצירה שלהם.