באותו בוקר ההורים שלי לקחו אותי לשמורת טבע לראות צבי מים. צב מים הוא היצור הכי קולי על הפלנטה, כזה שמקרין מהשלווה שלו ולמה שלא יהיה שליו, הרי כל מבוקשו נמצא לפניו גם אליך, אבל אותי הוא בכלל לא עניין והמשכתי לבכות. ליובל, שהיה החבר הכי טוב שלי במהלך כל השנה האחרונה זמן נצח כשנזכרים בחברה הסדוקה של בית הספר היסודי כבר היה מחשב למעלה משלושה חודשים. אורן, שהיה שכני לקומה, בן כיתתי ויריבי הנצחי בכל נושא אפשרי, החל מציונים וכלה בהישגים הספורטיביים, קיבל את המחשב שלו בשבוע הקודם ולי היה נדמה, ובצדק אם יורשה לי לומר, שנשארתי הרחק מאחור. עבור בן כיתה ד' מחשב היה מה שפולקסוואגן טוארג הוא עבור עורכי דין - ההוכחה שאתה שווה משהו. הוא לא רק היווה סמל סטטוס כלכלי, אלא גם היה למוקד עליה לרגל. למי שהיה מחשב, בטח ובטח אם הצטרפו אליו משחקים כמו "King's Quest", "קראטקה" ו"נקמת מונטזומה", היו חברים והרבה.
הצפייה בצבים וההסברים מצד המדריך לגבי הרגלי התזונה והרבייה שלהם כשלו במעבר אל תוך מוחי, והוריי, מסכנים שכמותם, נאלצו להתמודד עם ים הדמעות שהפיקו מרזבי העיניים שלי, שהתחננו במבט מעורר רחמים לקבל את מבוקשן. לבסוף, אחרי שעות של צער עמוק, הבטיח לי אבא שייקח אותי בערב לסניף "באג" בקניון איילון החדש, שם נבדוק האם לקנות מחשב. ההבטחה עשתה את שלה, הדמעות נרגעו וגל עמום של אושר תקף אותי, כמו גם הציפייה חסרת הסבלנות לרדתו של הערב, צאתה של השבת ופתיחתו של הקניון.
בדרך לקניון החל הדיבור המבטיח והמזמין ללבוש גוון אחר. לפתע אבי נזכר באיזה "חבר שחייב לו טובה", שדוד של בן אחותו הוא יבואן מחשבים, ואולי הוא יוכל לסדר איזו קומבינה בכל הנוגע לרכישת מחשב. "מחשב הרבה יותר משוכלל יותר משל יובל ושל אלון ביחד, שיעלה הרבה פחות. אני אדבר איתו מחר ונראה מה קורה." אם היום אני מחשיב את עצמי כאדם אימפולסיבי, הרי שכילד לא היו לי גבולות, ועצם המחשבה על חזרה בידיים ריקות, החלה לגעוש בתוכי. מבחינתי ולעזאזל עם הכסף שאין להורים או לאיכות המחשב שייקנה עדיף היה למות מאשר לפתוח שבוע נוסף בבית הספר בעמדת נחיתות חברתית. הרי הקניון בוודאי גדוש בבני כיתה שבדיוק כמותי, עסקו במהלך סוף השבוע בפעולות טרור יזומות כלפי הוריהם, על מנת להשיג על חשבונם זינוק חברתי.
בכניסה לחנות הפכו חששותיי הנסתרים לאמת. כשאני נזכר בכך היום, אני תוהה כיצד בכלל היתה לי את אותה אינטואיציה, שאפשרה לי להבין שאבי מחרטט אותי, רק על מנת לצאת מידי חובה. "אלה לא מחשבים ברמה גבוהה" הוא אמר. "עדיף שנחכה כמה ימים". בדרך חזרה כבר לא נותרו לי דמעות במאגר. ישבתי ושתקתי והקשבתי לאבא שלי עד היום יש לו את השטיק הזה מנסה לדבר איתי על הפועל במקום.
אני כבר לא זוכר כמה זמן אחר כך באמת הגיע המחשב המיוחל הביתה, אבל זה לא באמת שינה משהו. בסופו של דבר סבא שלי, שהיה אז מנהל ברשת עמל, השיג לנו מחשב באמת שווה באופן יחסי במחיר די טוב, עם זיכרון של 512 קיי ומוניטור ירוק (כי צבע הורס את העיניים. 19 שנה ושני צילינדרים קדימה אני יכול לומר שהוא גם צדק). הוא תפקד כמה שנים טובות כמו סוס ומתישהו איבד את זה, מבלי שלמישהו באמת היה אכפת.
עכשיו תורכם
קראתם את הסיפור סוחט הדמעות אודות המחשב הראשון של ניב. עכשיו הבמה עומדת לרשותכם: ספרו לנו על המחשב הראשון שלכם.