סימנים ירוקים

כמו אז, לפני קצת פחות מ-20 שנה, גם היום אני לא ממש מצליחה להבין מה חשבתי לעצמי כשישבתי כמו מתכנתת דגולה, מול אחד המסכים בחדר המחשבים של בית הספר ותרגלתי שפת 'בייסיק'. אני לא מצליחה לזכור אם זה היה שיעור חובה או חוג העשרה, אבל הזיכרון הכי חד שלי הוא שלא היה ספק שחשוב ללכת לשיעור מחשבים. זה נחשב נורא מתקדם ומודרני. העתיד בהתגלמותו. אני מצדי לא הבנתי מה זה בדיוק יעזור לי בחיים לנסח תנאים שיריצו את השם שלי על המסך אינסוף פעמים. בדומה לחוסר ההבנה שלי בנוגע לתרומתם של שיעורי חשבון ומתמטיקה אחרי כיתה ג', לא הצלחתי גם לתפוס מה היופי הגדול בתכנות לוח הכפל. חשבתי לעצמי, בשביל זה יש מחשבון, (שכונה אז בפינו מחשב), לא?

האמת היא שכשאני מנסה להיזכר באותם מחשבים בחדר ההוא, הם לא היו שונים מאוד מהמחשבים של היום. כן, המסכים היו הרבה יותר קטנים וריצדו רק בשני צבעים: שחור וירוק, אבל הייתה מקלדת נטולת עכבר ובסופו של דבר כמו טלוויזיה 14 אינץ' ומסך פלזמה ענק – מסך הוא מסך. אבל רגע, זה בדיוק העניין, אז לתומי כמו אולי זאטוטה בת שנתיים של המאה ה-21, טעיתי לחשוב שהמסך הוא הוא המחשב עצמו. למעשה אין לי זיכרון ברור של המחשב. נדמה לי שהוא היה על השולחן והיו דיסקטים כאלה גדולים שדחפנו לו לכונן A או B.

בכל מקרה, בשביל כל החכמולוגים שחושבים שהמחשבים מאוד השתנו אז והיום, אני רק אדגיש שההבדל הענק והתהומי נעוץ בשימוש הנרחב שלהם ונחיצותם ביום יום בגלל מהפיכת האינטרנט המופלאה. המראה של המחשב ויכולת התצוגה שלו אמנם השתדרגו פלאים, אבל לא ממש עברו מהפכה. או בואו נגיד את זה ככה: נכון כשהמחשב הביתי שלכם מתחרפן, שוכח מה זה 'ווינדוס', צבע ותמונה, הוא מתחיל להריץ לכם שורות ירוקות על המסך וחוזר ל'בליפ', הצליל האלמותי שלו? ככה היו המחשבים של פעם – לא היה לנו הרבה מה לעשות איתם. העניין הוא שכשזה קורה היום הלב שלנו צונח לתחתונים כי כל החיים שלנו שם.

היום אני לא יכולה לחיות בלי מחשב, יותר נכון בלי אינטרנט. לאחרונה בנסיבות מצערות נאלצתי להעביר חודש מחיי ללא מחשב בבית (זה המקום גם לציין שהמחשב כבר מזמן נדד מחדר העבודה אל הסלון ואצל רבים, ובצדק, הפך כבר לקופסת הבידור המשפחתית) וזה לא היה פשוט, אף על פי שרוב שעות היום אני בעבודה, מול מחשב כמובן.

אחרי שכבר בגיל צעיר הבנתי שהמוח שלי לא מספיק אנליטי כדי שאהיה מתכנתת, לא התקדמתי אל לימודי שפת הפסקל ושפות מתקדמות אחרות וכמו רבים מבני דורי, פיתחתי פחד פסיכולוגי במחשבים. הפעם הבאה, שבה נתקלתי במחשב הייתה בשנת 94 כשלמדתי הקלדה עיוורת ותרגלתי את מעבד התמלילים איינשטיין בקורס של אחרי הצבא. לפחות את תרומתו של איינשטיין הצלחתי להבין. אבא שלי קנה אז את הנייד הראשון שלו והתחלתי להקליד עבורו מאמרים על המחשב במקום על מכונת הכתיבה המצודדת שלו. אכן נורא התפעלנו מהקלות ומהניקיון שבהדפסתם. אחר כך, בשנת 95 נחשפתי לראשונה לעולם האינטרנט, הייתי בארה"ב וחבר אמריקאי התנדב להראות לי על מה כל המהומה. הוא נכנס, אני מניחה לנטסקייפ, הקליד את המילה SEX ואמר לי תראי איזה יופי...

בשנת 96 התחלתי ללמוד באוניברסיטה ואמרו לנו שיש חדרי מחשבים ואנחנו יכולים להשתמש בהם חינם ולפתוח תיבת דואר אלקטרוני . הפחד שלי ממחשבים היה עוד בעיצומו, אבל היה לי חבר בחו"ל שנורא רציתי להתכתב אתו בדרכים זריזות ויום אחד אמרתי על החיים ועל המוות, ופשוט ניגשתי לחדר המחשבים ופתחתי חשבון עם ססמה והכול. מאז אני חושבת הפכתי לאזרחית העולם הגדול. אמנם את התרגילים של השנה הראשונה עוד הרשו לנו להגיש בכתב יד (בתנאי שהוא ברור!), אבל משם באמת לא עבר זמן רב עד שאת כל חיי משכנתי על מחשב ואי מייל. כבר שנים שאני לא מסוגלת לכתוב על דף, אלא רק על וורד. זו לא רק הנוחות והחיסכון בזמן, אלא אופן החשיבה עצמה שכבר לא רצה לי נכון כשאני עושה את זה עם עט ונייר.
ואולי אחד הדברים הכי מוחשיים שמדגים עד כמה האינטרנט הפך לאמצעי הישרדותי בחיינו הוא השימוש שלו במהלך טיול בחו"ל. לפני כעשור בנגקוק ודלהי לא היו מפוצצות באינטרנט קפה (לא היה אפילו אחד כזה!) ואנחנו, מטיילי הטיול הגדול, השארנו לחברים שלנו - שנסעו, למשל, לחודש לסין - פתקים ומכתבים על לוח המודעות של הגסט האוס עם פרטים איפה הם יכולים למצוא אותנו ומתי. טירוף לא? להורים היינו נותנים את הכתובת של בית חב"ד בקטמנדו לשם הם שלחו מכתבים שהמתינו לנו לפי סדר הא"ב חודשים ארוכים.

ולסיום, משום מה אנחנו שוכחים ומתעצלים, אבל לקופסה הביתית והסופר שימושית הזו יש תוחלת חיים די קצרה והיא מאוד רגישה לתחלואים. תאמינו לי, כשבאופן לא רצוני, פתאום רצים לכם על המסך אותם סימנים ירוקים כמו לפני 20 שנה, אתם רוצים לדעת שכל החיים שלכם מגובים איפשהו