מחשב על מסך הכסף

לפני שנתיים בערך, זוג חברים שלי שהיו ביחד 7 שנים החליטו להיפרד כי הבחור התעסק יותר מדי עם המחשב האישי שלו. נכון, היה מדובר גם בג'ניפר אחת או שתים ובגליל של ניר טואלט שהלך והתמעט, אבל עדין, האשם העיקרי היה המחשב, האישי.

שנות השמונים: הבחור הזה עוד לא גילה את המיניות שלו וכולנו נפגשנו עם אנשים רק כשיכולנו ממש לגעת בהם, אבל כבר ידענו שבבתים מסוימים בעולם יש חבר נוסף, מסתורי ורב-כח, בן דודו של הרובוט הכל יכול, קרוב רחוק של מכונת החישוב, וזה שישים קץ, במוקדם או במאוחר, לכל הסיפור הזה עם הבדידים. במקום בדידים, כך היו שטענו, נצטרך כולנו ללמוד "שפת בייסיק", כי בלעדיה לא נוכל לתפקד. "דיגר", "אלי קאט", "פייפר בוי", קינג'ס קווסט" ו"לארי" מאוחר יותר, הבנו שהעתיד כבר כאן, אבל את הקפה של הבוקר אנחנו עדיין צריכים להכין והישות היחידה ששולטת לנו בחיים היא עדיין אמא שלנו. כמו עם טרור וחוצנים, גם לגבי המחשב ידעה הוליווד איך להפיק את המיטב מהשילוב של התרגשות וחשש מפני הלא-נודע. הנה ארבעה סרטים שראינו יחד על מסך הכסף:

אחד מראשוני הסרטים ששילבו בתוכם סי. ג'י. איי. (Computer Generated Images) ואחד היחידים שעדיין מחזיקים מים (עדיין ממתינים לרימייק). האקר צעיר (ג'ף ברידג'ס) מתפצל לאלפי מולקלות ו"נחטף" לתוך משחק מחשב, בו התוכנה החזקה מאיימת בהשתלטות כללית. גיבורינו משלב פעולה עם מספר תוכנות ידידותיות בכדי להדיח את הדיקטטור הרשע ולהחליפו ב"טרון" תוכנת בטיחות וגיבור המשחק. כמה שניות לפני שהוליווד הבינה ש"המחשבים השתלטו על העולם" זה יופי של נושא לעשות ממנו סרטים/כסף, היא החליטה שהקורבנות הראשונים חייבים יהיו להיות הגיימרים. למרות האווירה (וההפקה) ה"דיסנית", "טרון" עדיין נחשב לקלאסיקה, ויש להניח שעשרות סרטים "מוצלחים" או "מושקעים" יותר, התבססו עליו.

בעיצומה של "הבהלה האדומה" ובתחילתו של "העידן הדיגיטלי", מוצא דיוויד לייטמן (מת'יו ברודריק) פרצה לתוך המחשב הצבאי הראשי של ארה"ב ויוצר איום מלחמתי ברור ולכאורה בלתי נמנע, בהיותו משוכנע כי הוא משחק במשחק תמים. חייהם של דיויד וחברתו נכנסים לסחרור מסוכן, כאשר האפ. בי. איי משוכנעים כי הוא מרגל רוסי והמחשב (שמשעשע את עצמו בינתיים במשחקי "איקס מיקס דריקס"), מחכה לקבל ממנו הוראות לשיגור טילים. אז מדובר באמת בתקופה עתיקה מבחינת הז'אנר, ומה שהתסריטאים לא ידעו, הם המציאו. אבל גם היום הסרט מצליח להלחיץ באווירה הצבאית/מסתורית/חסרת אונים שהוא מייצר ולמרות הפרימיטיביות שלו, נושא היריבות בין האדם למכונה השתנה מאז מעט מאוד. אולי הדבר הזכור ביותר מהסרט, היא השיטה המעניינת לשים חמאה על קלח תירס. (ניסיתי את זה, זה עובד).

האבא הרוחני של "A.I", היה תמים יותר אמנם, אך לא סבל מעודף רגש וילד קטן ומלחש. למעשה אפשר להתייחס ל"ד.א.ר.י.ל." בתור "סופר גיבור". משפחה בחופשה מוצאת נער משוטט שלא זוכר מי הוא ומאיפה הוא בא. הם מחליטים לאמץ אותו, אך לאט לאט מגלים כי הוא ניחן בכוחות מיוחדים, לא אופיינים לילד בגילו. מעניין לראות שעוד באמצע האייטיז הבעיה המוסרית לגבי "אם אני יצרתי רובוט, מדוע איני יכול להשמיד אותו?" חלחלה לתסריט של סרט ל"ילדים ולכל המשפחה". שימו לב לבדיחה הנחמדה של מייקל מקיאן על חשיבותו של משחק הבייסבול ולתוכנת ה"DOS" המשוכללת שמפעילה את מוחו של הנער הביוני.

בסופו של יום, למי אכפת ממשחקים, רובוטים והשתלטות על העולם, כאשר המחשב האישי של ה"חנון" (המפעיל הבלעדי של המחשב עד לא מזמן) יכול לייצר לו את האישה המושלמת. בניגוד לפאראנויה שהייתה מקושרת לסרטי "המחשב הכל יכול" בשנות השמונים, "חלומות צעירים" (כן, זה השם בעברית ואני לא קשור לזה), הציג עולם ממוחשב שעובד יחד עם מפעיליו, ולא נגדם. לא סרט מושלם, אם מסתכלים על העבודות האחרות של ג'ון היוז מאותו עשור ("שמתי ברז למורה", "בת שש-עשרה הייתי"), אך עדיין חשוב מספיק בשביל לייצר סידרה טלויזיונית. הזדמנות נחמדת להיזכר בשיר הנושא המזדמזם של להקת "אוינגו בוינגו".