סדר עדיפויות - טור דיעה

רוב רובן של הפרות זכויות היוצרים נעשות על ידי אזרחים פרטיים. סקרים ותגובות למאמרים וכתבות בוואלה!מחשבים מרמזים על כך שאחוז ניכר מבין קוראינו מפרים זכויות יוצרים בדרך זו או אחרת. אבל בהשקת התוכנית שנועדה לחנך את הנוער שהורדות זה רע, אמר שגריר ארה"ב ש"גורמים העוסקים בזיוף ובגניבת קניין רוחני עוסקים גם בפשע מאורגן, טרור, הלבנת הון וסמים, וזהו אחד הנושאים המרכזיים בעיני הממשל האמריקאי". כתבתי כאן בעבר על אמונתי שזכויות יוצרים הן דבר חשוב, אבל כריכת הפרת זכויות יוצרים עם פשע מאורגן וטרור מבהירה כמה מנותק הממשל האמריקאי מהמציאות העולמית ומהמציאות אצלם בבית.

החקיקה המתרחשת בעולם בתחום זכויות יוצרים היא הוכחה ישירה לכוח האדיר של הלובי של חברות המדיה. החברות מפעילות לחץ פוליטי וכלכלי, ישיר ועקיף, כפי שראינו לפני מספר חודשים כשהמשטרה השוודית פשטה על משרדי חברת האינטרנט שסיפקה שרתים לאתר מפרץ הפירטים. הפשיטה נערכה לאחר שאיגוד חברות הסרטים והממשל האמריקאי פנו בנפרד לשרים בממשלה השוודית ולחצו עליהם לפעול בנדון. הפנייה כללה איום בסנקציות סחר. האיום האמריקאי גרם לשר המשטרה השוודי להפר את החוק בארצו (שם לוקחים את הפרדת הרשויות ברצינות) ולהעביר לתביעה ולמשטרה הנחייה ישירה לפשוט על משרדי אתר הביטורנט הפופולרי.

יש תקדים היסטוריה למה שמתרחש כיום בעולם בתחום שיתוף הקבצים והתגובה האמריקאית. לפני עשרות שנים הפעילה ממשלת ארה"ב לחץ על מדינות בכל העולם כדי שיוציאו את המריחואנה מחוץ לחוק. כמו כיום, הלחץ היה כלכלי. אז התנתנה אמריקה חתימת הסכמי סחר בציות לרצונה. היום משמש ארגון הסחר העולמי כאמצעי איום עיקרי.

האיומים האמריקאים אפקטיביים מאד בכל הנוגע להוצאה של דברים מהחוק. אבל הם לא הוכיחו את עצמם כיעילים בכל הנוגע למניעת הדברים שהם (בלחץ גופים מסחריים כלכליים) בוחרים להגדיר כנגע שיש לבער. הדמוניזציה עובדת על אחוז מסוים מהאוכלוסיה, אבל רוב האנשים לא עומדים לראות את עצמם כפושעים בגלל שהם מורידים שירים מאימיול. כפי שאוכלוסיית מעשני המריחואנה רק גדלה מאז שהחל תהליך הוצאתה מהחוק ברחבי העולם, כך גם תגדל אוכלוסיית המורידים מהרשת ככל שאנשים רבים יותר ויותר הופכים מודעים לאפשרות. כשאתה אומר לאנשים: "הורדת שירים בחינם מהרשת זה איום ונורא", אחוז מסוים מהם תמיד יגיב ב"יש שירים להורדה בחינם מהרשת? מעולה!"

צריך לומר את זה, כי לא אומרים את זה מספיק: הורדת שירים או תוכנות או סרטים אינה גניבה. היא אינה גניבה כי דבר לא נגרע מבעל הזכויות. זאת פגיעה בזכויות הקניין שלו, בהנחה שהשיר או התוכנה לא שוחררו ברשיון CC או GPL. אבל זאת לא גניבה. השימוש ברטוריקה של פשעי רכוש בכל הנוגע להפרת זכויות יוצרים הוא חלק מתהליך הדמוניזציה המתמשך שנעשה למורידי הקבצים. וכמוהו גם כריכתם יחדיו של מורידים ביתיים ומפיצי עותקים פיראטיים, כפי שעשה השגריר ג'ונס. אדם שמוריד באופן פירטי אלבום שלא היה רוכש לא פוגע בדבר במחזיקי הזכויות. אדם שמוריד אלבום, צורב אותו באלף עותקים ומוכר את אלה הוא פושע שפוגע ישירות במחזיקי הזכויות.

אני מוריד תכניות טלויזיה, אבל אני רוכש עונות של סדרות ב-DVD. אני מוריד מוזיקה, אבל אני קונה יותר מוזיקה בשנה כיום מכפי שקניתי בחמש השנים לפני שהתחלתי להוריד. הורדות מאפשרות לי להיחשף למוזיקה שלא הייתי מוצא בפלייליסט של גלגל"צ, ואת אלה אני רוכש לעתים קרובות. תעשיית הבידור מרוויחה באופן ישיר מכך שאני מוריד שירים וסרטים. ההתעקשות של אותה תעשייה להתייחס אלי כפושע בשל פעולה שמביאה לאותה תעשייה הכנסה היא לא רק מרגיזה, היא גם אידיוטית. הכניעות שבה הממשל האמריקאי מתייחס לאותה התעשייה והבריונות שבה הוא כופה את הגישה שלה על העולם היא ההתנהגות הפושעת.

ישראל יכולה וצריכה לשנות את חוקי זכויות הקניין הדיגיטלי. אבל חוקים כמו הצעת החוק הדראקונית של מר"צ מלפני מספר שבועות אינם התשובה. טיוטת הצעת החוק שניסח עו"ד יהונתן קלינגר היא צעד בכיוון נכון בהרבה, שכן היא מספקת מענה לאמנים ולצרכנים, ולא רק לחברות המוזיקה והמדיה.

החוק צריך להגן על אנשים לפני שהוא מגן על תאגידים. חבל שמפלגה שחרטה על דגלה את זכויות האזרח שכחה את זה. יש לקוות שכנסת ישראל תזכור את זה, ושיהיה מי שיגיש את החוק של קלינגר על שולחנה.

ובינתיים יש לקוות שהרשויות בישראל ידעו לייחס להתבטאויות של השגריר את החשיבות הראויה להן. ויש לקוות שממשלת ישראל ומשטרת ישראל יזכרו שבמדינה שלנו יש דברים קצת יותר חשובים מהורדות ושיתוף קבצים.