רוב המבקרים בכנס העולמי השנתי למדע בדיוני ופנטזיה נראים כמו גיטריסטים בפוטנציה, כולל מעילי העור. הציפייה לעדר בני נוער עתירי חצ'קונים ומשקפי ענק - הסטריאוטיפ החנוני הממוצע - הופכת מהר מאוד לכוזבת. באי הכנס נראים כל כך נורמלים מרחוק, עד שמבקרי הכנס השנתי לעיצוב הבית ולגינון (שנערך באותו מרכז קונגרסים בפרברי לוס אנג'לס, העיר שנבחרה לארח השנה את הכנס העולמי) טעו ונדדו שוב ושוב לאולם התצוגה של חובבי המד"ב. הם עמדו על טעותם מהר למדי; אבל מכיוון שהגיל הממוצע היה 45, יותר משליש מהנוכחים היו נשים והמשקפיים היו אמנם נפוצים אבל מתוחכמים, קל היה להבין את הטועים התמימים. מזל שהיו כמה ילדים מחופשים לזומבים שהבריחו אותם בזעקות אימה.
מי שבכל זאת נשאר להביט מסביב יכול היה לראות תצוגה פוערת-פיות של מכוניות מסרטים: מהדלוריאן של "בחזרה לעתיד" עד הבט-מוביל מסרטי באטמן (כשהכנס מתארח בלוס אנג'לס אנשי הוליווד ששים להצטרף לחגיגה אלו לא היו דגמים, אלא המכוניות מהסרטים ממש); תצוגת אומנות מרהיבה; פסלי דרקונים, ממיניאטורות ועד יצירות ענק בגודל אדם; את הסט המלא של "מסע בין כוכבים" (הסדרה המקורית), מאות דוכני ספרים ויותר מ-6,000 בני אדם מאוד מאושרים. קשה שלא להסתובב בהבעה נפעמת, כשגיבורי התרבות שלך מסתובבים סביבך, מדברים על היצירה שלהם במאות פאנלים והרצאות, או יושבים אתך בבר על כוס בירה מהחבית.
אותו בר הוא הלב האמיתי של הכנס. האלכוהול זורם כמו מים, דיונים ברומו של עולם מתנהלים במלוא המרץ ("איך תראה מלחמת העולם השלישית?" היה נושא פופולארי במיוחד הפעם) וחוזים נסגרים בכל פינה. וורלדקון הוא הרי לא רק כנס חובבים הוא גם הכנס של כל הסופרים בתחום, כל המוציאים לאור וכל העורכים אלו צדים האחד את השני ועורכים עסקאות אפלות. בבר, כמובן.
אני,באופן אישי, הצלחתי להגיע לכנס ולפגוש שלושה מהתסריטאים המובילים של "באפי", אחד מהמפיקים של "בבילון 5", אחד התסריטאים של "באטלסטאר גלקטיקה" ורשימה ארוכה של סופרים מהמפורסמים בעולם, ביניהם קוני ויליס, טים פאוארס, אן מקאפרי, רוברט סילברברג, לארי ניבן, ג'רי פורנל, ג'ורג' ר. ר. מרטין, מייק רזניק ונעמי נוביק. חלקם אלילים בתחום, שהציבו סטנדרטים ז'אנריים חדשים ביצירות שלהם, וחלקם סתם סופרים נערצים בכל העולם. עם כמה מהם שתיתי בירה, או נשנשתי חטיפים באחד מעשרות המסיבות שמתקיימות במקביל כל לילה. לאחרים פשוט אמרתי תודה.
אם הבר הוא הלב של וורלדקון, המפגשים הללו הם הנשמה שלו. הכנס מלא פעילויות: פאנלים והרצאות, הקרנות של סרטים נדירים והצצה לסדרות שאו-טו-טו יעלו לטלוויזיה, נשף תחפושות עוצר נשימה וטקס חלוקת פרסי ה"הוגו" הנוצץ. המבחר עצום כל כך, שקשה להחליט לאן ללכת. בסוף, שוב ושוב מצאתי את עצמי מוותרת על כל התכניה העשירה ונשארת לשבת עם האנשים המופלאים שפגשתי בכנס או עם אחד מהאלילים שלי. אנשים מבחוץ נדהמים לשמוע שהפסטיבל העצום הזה מאורגן כולו על בהתנדבות (כמו כל הכנסים הקטנים יותר, בכל העולם ואפילו בישראל). למי שנכנס פנימה ברור מאוד מאיפה מגיעים המתנדבים: 6,000 האנשים המאושרים מאוד בוורלדקון מאמצים אותך בחיבוק חם כאילו מצאו אחות אובדת, ומשכנעים אותך מהר מאוד שגם אתה מצאת את המשפחה האבודה שלך. במיוחד כשהם מכירים לך את כל הדודים המפורסמים.