אם לתאר זאת בכלליות, סמן הלייזר הוא מתקן שלוקח אור רגיל, ובעזרת דיודת לייזר הופך את האור לאינטנסיבי מאד: כל גלי האור מנותבים להפוך לבעלי אורך גל זהה (פעולה שמגדירה את צבע האור), ומסונכרנים זה עם זה עד שכולם נעים באותו כיוון. איינשטיין היה הראשון שהעלה את הרעיון, אך רק בשנת 1958 מעבדות בל "המציאו" את הלייזר (מילה שהיא בכלל ראשי תיבות של Light Amplification by Stimulated Emission of Radiation). שנתיים אחר כך נבנה המכשיר הראשון, ונדרשו שנתיים נוספות כדי לשווקו בייצור המוני. עטי הלייזר הראשונים צצו בשוק בשנות ה-80, והתבססו על שימוש בתערובת של הליום-ניאון. היה זה מתקן קטן שניתן היה לשווקו לכל כיס: לא משהו רציני, סדר גודל של כמה מאות דולרים בלבד.
רק מאוחר יותר הרכיב ה"פעיל" הפך להיות דיודת לייזר, שגודלה אינו עולה על זה של תא דם אדום או גרגר חול, עד שעלויות ההרכבה הוזלו בצורה ניכרת, ומחיר השוק של הצעצועים הללו ירד אל מתחת ל-5 דולר. ניתן גם למצוא עטי לייזר בעלות של דולר אחד בלבד.
כיוון שמדובר בקרן אור מרוכזת וממוקדת, ניתן לכוון את סמן הלייזר גם על חפצים שנמצאים במרחק רב, והאות שהוא מייצר יישאר ברור וחד. אלא שכדי לגרום לגלי האור לנוע באותו כיוון, יש צורך במקום, ועטי הלייזר של היום - ובמיוחד אלו שאורכם אינו עולה על 5 ס"מ - קטנים מדי עבוד זה. האור היוצא מהם אינו ממוקד, ויש צורך בעדשות כדי למרכז את האור לכדי נקודה אחת קטנה. העדשות האופטימליות עשויות זכוכית, ואילו בדגמים הזולים יותר - פלסטיק אקרילי.
נתונים טכניים
מצביעי הלייזר הנפוצים ביותר הם אלו בעלי הצבע האדום, והם נעים על טווח אורכי הגל של 650-670 נאנו מילימטר. הם גם הכי זולים לייצור, ובהתאם - הכי זול לקנות אותם. ככל שאורך הגל של הלייזר קצר יותר, כך גם העין רגישה יותר לתחומי הצבע (דבר שמתבטא בקלות בה אנו רואים את נקודת הסמן, ועד כמה בהיר או כהה הוא ייראה לנו). פרט ללייזרים האדומים ניתן למצוא לייזר כתום (635nm), לייזר צהוב (594nm), לייזרים ירוקים (532nm. כדי להגיע אליהם יש צורך להעביר את האור דרך סדרת מראות ופריזמות מיוחדות, אך הם מהווים את האלטרנטיבה הנפוצה ביותר ללייזר האדום), ולפני שנה הגיעו גם לאורך גל של 473nm, שנותן לייזר בצבע כחול.
קרן האור שמייצרים עטי הלייזר - הניזונים בעיקר מבטריות של שעון - חלשה כל כך עד שלא רואים את הקרן באוויר הנקי, אלא רק את הנקודה שיוצר מצביע הלייזר. עטי לייזרים אחרים עושים שימוש בבטריות AA רגילות, ואילו בסמני לייזרים גדולים יותר, בעלי מקורות כוח גדולים יותר, הקרן חזקה עד שניתן לראות אותה חותכת את האוויר אם מתבוננים מהצד. בטח יצא לכם לראות לפחות מופע לייזרים אחד, בו יצרו המפעילים לוגואים של חברות או צורות באוויר הפתוח.
תקיפת שוטר, הטרדת חתול
כאמור, קרני הלייזר בעטים חלשים מאד: באירופה עומד התקן על ספקי כוח בני לא יותר ממיליוואט אחד, ובארצות הברית - חמש מיליוואט. זה אולי נשמע מעט מאד, אבל די בשתי שניות בהן מישהו יכוון את סמן הלייזר אל העין שלכם, כדי לשלוח אכם לבית החולים הקרוב כשאתם סובלים מכאבי תופת בעין ואינכם מסוגלים לראות. הראייה אולי תחזור אליכם תוך מספר ימים (אל תקחו את זה כמובן מאליו), אך מדובר גם בנזק לטווח ארוך. אגב, גם לא כדאי לכם לכוון עט לייזר לעינו של שוטר - בית המשפט לא ימצמץ לפני שהוא יקבע כי תקפתם שוטר.
הטכנולוגיה שמשמשת עבור יצירת מצביעי הלייזר, נמצאת גם ברובי צלפים (כל סרטי השוטרים עם "הנקודה האדומה" שמופיעה על מצחו של הקורבן? - זה בדיוק זה). אבל השימוש הנפוץ ביותר שלהם הוא, ללא ספק, כדי לשגע חתולים במשך שעות ולגרום להם לרוץ אחרי הנקודה המסתורית הזו, שמטיילת על הרצפה ועל הקיר.