שנת 1977 נחשבה לציון דרך קולנועי: בשנה זו הוציא סטיבן שפילברג את הסרט 'מפגשים מהסוג השלישי'. אחת הסצינות הזכורות ביותר היא זו בה גיבור הסרט מגיע להר עליו חלם כל הזמן - Devil's Mountain - לקראת מפגש עם חייזרים. בניסיון לתקשר עם בני האדם, החללית החייזרית חוזרת על סדרה של ארבעה צלילים, המלווים באורות צבעוניים. בני האדם חוזרים על התבנית המוסיקלית, החייזרים מגיבים במקצב שונה לפזמון, השלטונות חוזרים גם עליו נכונה וכו'.
אף אחד לא מודה במפורש, אבל שנה לאחר הסרט יצא לשווקים "סיימון", משחק בעל עקרון זהה, שיצר רלף ה. ביר - כוכב עולה באותה תקופה בשוק משחקי המחשב המתפתח. "סיימון" היה בעצם שכלול למשחק ארקייד של אטארי, Touch Me, שיצא ב-1974. המשחק של אטארי היה קופסה גדולה ובה שורה של ארבעה כפתורים בצבע זהה, שדרש מהשחקן לחזור על רצפים צורמים של צלילים ואיפשר לו לטעות שלוש פעמים בטרם הכריז על סיום המשחק. "סיימון" שילב בין קופסת הארקייד של אטארי לבין הצלחת המעופפת והצבעונית של 'מפגשים מהסוג השלישי': הוא נראה כמו צלחת שחורה מחולקת לרבעים, כשכל רבע מאופיין על ידי לחיץ בצבע אחר - אדום, צהוב, ירוק או כחול ומשויך לו צליל מסוים ונעים (למעשה יש שלושה תווים - הצליל "לה", או A, חוזר בשתי אוקטבות שונות).
המטרה היא לעקוב אחר רצפי הצלילים/אורות של סיימון במדויק - כל טעות פוסלת את השחקן באופן מוחלט ומאלצת אותו להתחיל מחדש. המשחק מתחיל כאשר סיימון משמיע צליל, בלוויית אור בצבע המתאים. על השחקן לחזור על תו זה באמצעות לחיצה על רביע הצבע הנכון. לאחר מכן משמיע סיימון שני צלילים/צבעים. לאחר כל חזרה מוצלחת של השחקן, הרצף מתארך עם צליל/צבע נוסף שסיימון מוסיף באופן אקראי.
המשחק הבסיסי של סיימון הגיע בארבע רמות קושי - בראשונה על השחקן לחזור נכונה על רצף בן שמונה תווים, רמת הקושי השניה דורשת חזרה על 14 תווים, זו שאחריה מורכבת מ-20 ואילו מי שרצה לנצח ברמה הגבוהה ביותר, נדרש לחזור במדויק על 31 צלילים. עד כמה שזה נשמע פשוט, מרבית האנשים לא מצליחים לחזור על יותר מ-11 צלילים ברצף. למעשה, במהלך יובל 25 שנה למשחק, נערכה אליפות סיימון, והזוכה בה, נער בן 14 בשם ג'ואל ברגר, עקב במדויק אחרי רצף של 14 צלילים, שהקנו לו מקום של כבוד בספר השיאים של גינס. אך "סיימון" כלל גם שני מצבי משחק נוספים, שניתן היה לשחק בהם באמצעות הזזת מתג באמצע צלחת המשחק: למשקיעים, סיימון איפשר לתכנת רצף משלהם, וכן ניתן היה לשחק עם חברים, במשחק שעבד על עקרון ההחסרה (כלומר, להוציא את הצבע שלך מתוך המחרוזת שניגן סיימון).
המשחק לא הפך בין לילה ללהיט בתחילה הוא נחשב למשחק סתם, אך הפרסומות למשחק הציגו סלבריטיז משחקים בסיימון, והתקשורת כולה התייחסה למשחק כאל תופעה תרבותית. להמונים בבית לא נותרה ברירה אלא להאמין לתקשורת. מרגע שהמשחק קנה לו אחיזה, הוא הגשים את הנבואות, עד כי דווח כי חבורות של עובדים מגיעות למשרד שעה לפני זמן העבודה הרשמי, כדי לשחק ב"סיימון". מתמכרים אחרים ייסדו מועדונים סגורים משלהם, שנפגשו במועדים קבועים לסשנים ארוכים. הכלל הראשון של "סיימון אמר" - אל תדברו על "סיימון אמר".
אטארי לא וויתרה על תפארתה, ובעקבות ההצלחה של "סיימון", הוציאה את Touch Me מחדש, הפעם כמשחק אישי וצבעוני. היא לא היתה היחידה, וחברות אחרות הוציאו את המשחק תחת שמות כ-Follow Me, "משחק הזכרון", "ספייס אקו" וכו'. אולם החיקויים לא זכו לתהילה שסיימון זכה לה - הם נותרו אלמונים, בעוד סיימון הפך לסמל תרבות ואף זכה להופיע בידיהם של ילדים במספר סרטים. כדי לסגור מעגל נציין שב'אי. טי', סרט מוכר אחר של שפילברג, זרוקה גרסה מתקדמת של סיימון בבית בו גרה דרו בארימור הקטנה.
בניגוד לגאדג'טי עבר שאבד עליהם הכלח, "סיימון" עדיין אהוב מספיק כדי שחברת הסברו, שעתה הזכויות למשחק שייכות לה, תמשיך למכור אותו. במהלך השנים עבר "סיימון" שדרוגים, והגרסאות הנוכחיות שלו כוללות צלחת בת שני צדדים - המשחק המקורי, וצד ובו שמונה לחיצים, המיועד למשחק ראש בראש של שני שחקנים.
חדשושים והמצאות
עינת חורשי
11.10.2006 / 9:21