וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

חדשושים והמצאות

עינת חורשי

31.10.2006 / 17:00

מסע השורשים של עינת חורשי נעצר בתחנה קרובה מהרגיל, אבל עם שורשים ותיקים מהצפוי: קבלו את הלייזר דיסק

הלייזר דיסק הוא יצור כלאיים בין טכנולוגיות ישנות כתקליט הויניל, למדיה החדשה והפופולרית - ה-CD. הלייזר דיסק נראה כמו תקליט, דומה לו גם בקוטר - כ-30 ס"מ, וניתן להקליט על שני צדדיו. אך בניגוד לתקליט, הלייזר דיסק לא נועד לאחסון מוזיקה בלבד, אלא משמש לאחסון וידאו. כדי להבין עד כמה הלייזר דיסק עוד לא החליט מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, נספר לכם כי יש שני סוגים של לייזר דיסקים: הסטנדרטי מכונה CLV, ומסוגל לאחסן 30 דקות וידאו בכל צד שלו, כשהיתרון הוא חיפוש חלק ותמונה ברורה ויציבה כשעושים pause. הסוג השני הוא הלייזר דיסק ה"משודרג", ובו ניתן לשמור עד 60 דקות וידאו בכל צד. החיסרון הוא שזה בא על חשבון יכולת הרצת הוידאו בדיסק וכשמקפיאים את התמונה, היא רועדת ואינה ברורה במיוחד.

ישנן מספר וריאציות אחרות ללייזר דיסק, שאינן נפוצות, למשל הלייזר דיסק סינגל, שקוטרו כמחצית מזו של הלייזר דיסק הרגיל, או לייזר דיסק CD, שקוטרו כ-10 ס"מ, ומסוגל להכיל 5 דקות תמימות של וידאו או 20 של מוזיקה. לא פלא שהוא לא נפוץ.

כמו בעוד הרבה גאדג'טים מוכרים, גם ללייזר דיסק נדרשו שנים רבות עד שנעשה שימוש בטכנולוגיה שלו. הטכנולוגיה היתה קיימת כבר בשנת 1958, ונרשמה כפטנט ב-1969 תחת השם Videodisc. המכשירים הראשונים יצאו לשוק ב-1978 על ידי שתי חברות מתחרות: MCA עם המותג Disco-Vision, ופיוניר, עם ה-LaserVideo disc. זמן קצר לאחר מכן פיוניר קנתה את MCA וקיצרה את שמו של המכשיר ל"לייזר דיסק". אז גם נכנסה מתחרה חדשה לשוק, פיליפס, שהוציאה את ה-LaserVision - לייזר דיסק עם סרטים שהותאמו למסך רחב, ניסיון שנכשל בגדול.

הדיסק שמכניסים למכשיר כולל ציפוי אלומיניום וכל פגיעה בו הורסת חלק מהסרט. הצריבה קשה כל כך שרוב סרטי הלייזר דיסק שיצאו לשוק כוללים פגמים קטנים. עם הקטנים עוד אפשר להסתדר, אבל כשציפוי האלומיניום התחמצן בשלב כלשהו של חייו, הדבר גרם לפגמים בולטים יותר בסרט, כמו שניות חסרות, קפיצות וקווים סגולים וירוקים שהופיעו במרכז התמונה. ולא, לא היתה אפשרות לגלות את זה על ידי התבוננות חיצונית בדיסק - אלא רק כשמאוחר מדי, אחרי שהסרט הוכנס למכשיר.

כיוון שמדובר במדיה אנלוגית, לסאונד של הלייזר דיסק לא היתה יכולת להתחרות ב-CD, שהפך נפוץ. לצרכנים לא שינה במיוחד שה-CD נועד למוזיקה והלייזר דיסק - לוידאו, וגם לא לחברות. הן מיהרו ליישר קו עם המלך החדש והוסיפו רצועות שמע דיגיטליות ללייזר דיסק. חלקן נוצלו להחלפת פס הקול של הסרט (לפעמים במחיר סנכרון לקוי בין המתרחש על המסך לבין פס הקול) וחלקן - לתוספות כרצועת פרשנות של הבמאי וכו'. ב-1995, עדיין חי ובועט, ללייזר דיסק - או בשמו החדש: CD-וידאו - נוספה אפשרות להאזין לרצועת השמע בדולבי דיגיטל. היתה רק בעיה אחת: כיוון שאחרי הכל, מדובר במדיום אנלוגי, הסאונד הדיגיטלי הומר לאות אנלוגי, והיה צורך להמיר אותו בחזרה לדיגיטלי כדי לשמוע את הטכנולוגיה של דולבי. האפשרויות שעמדו בפני הצרכנים הן להתקין רסיבר מיוחד או לקנות לייזר דיסק חדש ומתאים יותר - את שניהם היה צורך להזמין במיוחד.

רק בשנת 1991 הפך הלייזר דיסק לחביב על אנשים, אבל כנראה לא מספיק חביב מסחרית: מרגע שיצא לשוק ועד היום, נמכרו כמיליון מכשירי לייזר דיסק בארה"ב - זהו גם מספר מכשירי ה-DVD שנמכרים בארה"ב מדי חודש. אחת הסיבות לשיעור ההצלחה הנמוך של הלייזר דיסק בארה"ב נעוץ בעובדה שהמחירים היו גבוהים מאד, מתוך הנחה שככה יוכלו היצרנים לכסות על עלויות הפיתוח. ביפן, לעומת זאת, נמכרו 4 מיליון מכשירים, כיוון שהיפנים דגלו בתמחור נמוך מאד של המכשירים, כדי לעודד את חדירתם לשוק. בכל מקרה, בשנת 1997, חדר ה-DVD לשוק ובמהרה רמס את הלייזר דיסק והביא אותו למצבו הנוכחי: פריט לאספנים וקהל מצומצם של חובבים נלהבים.

חובבי הלייזר דיסק טוענים שהוא נמצא עימנו כבר למעלה מ-20 שנה ולכן, בהכרח, מספר הכותרים שיצאו אליו גדול ומרשים הרבה יותר מהמבחר המיועד למכשירי DVD. נוח להם לשכוח שה-DVD פופולרי וזמין בהרבה, ולכן חברות משתדלות להעביר לפורמט זה גם סרטים קלאסיים, כדי לא לפספס את השוק. סרטי לייזר דיסק, לעומת זאת, זמינים כיום רק בשוק המשומשים, וכותרים חדשים - שבעבר נמכרו במחיר 30-40 דולר (לעומת 10-20 דולר בממוצע לכותר DVD) - לא יוצאים מאז שנת 2001.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully