אי אפשר לעצור את השיימינג

סיפור ההתאבדות של אריאל רוניס טראגי באופן קשה מנשוא: אדם נקלע למצוקה לאחר שטענות לפיהן התנהג באופן גזעני מתפרסמות בפייסבוק, זוכות לאלפי שיתופים ואז מגיעות לתקשורת הממוסדת. הוא מחליט לעשות את המעשה הנורא מכל ושולח יד בחייו. אירוע קיצוני כל כך, בוטה כל כך, אמור להיות זרז לפעולה. הרי חייבים לעשות משהו כדי למנוע את המוות הבא. אי שם יושב אדם רגיש אחר, ובמקום אחר יושב מישהו עם גישה למקלדת שיחשוב שהאדם הרגיש גרם לו עוול. הסטטוס הבא, ההתאבדות הבאה, הם רק עניין של זמן. אלא שאין מה לעשות כדי למנוע את המוות הבא. למעשה, גם לא צריך לעשות דבר.

הקביעה הזאת היא לכאורה אכזרית וחסרת לב, אך למעשה זהו רק תיאור מצב. אחרי הכול, אי אפשר גם לעצור את שאיפת האוויר באפכם או את זריחת השמש בבוקר. רבים מאתנו עדיין נוטים להתייחס לפייסבוק בפרט ולאינטרנט בכלל ככלי חדש ומסתורי, שממוסגר בדרך כלל במדורי הטכנולוגיה ובתוכניות טלוויזיה כגון "צינור לילה".

מפעם לפעם, אנו מזועזעים מאירועים שמיוחסים לאינטרנט או לרשתות חברתיות, כמו נער ששלח יד בנפשו בעקבות התעמרות של גולשים או מנהל במשרד הפנים שלא עמד בעליהום נגדו. רק שאירועים כגון אלו התרחשו גם לפני עידן האינטרנט. בכלל, האינטרנט כאן כדי להישאר, פייסבוק לא הולך לשום מקום, ולמרבה הצער, גם טבע האדם לא ישתנה בקרוב. אנשים ימשיכו להשתמש ברשתות החברתיות כדי לעשות מעשים שנתפסים חיוביים, כמו להשיב אבידה, להתגייס כדי לתרום למשפחות נזקקות, להתקומם נגד אנשים שמתנהגים בבהמיות ("סרטון השוקולד"), למחות נגד מחירי הדירות או לשפר את השירות בחברות הכבלים והסלולר. במקביל, הם ישתמשו ברשת כדי להפיץ דעות גזעניות, טיפשות ובורות.

הרשת מספקת לאזרח הפשוט כלי מול המנגנון שלא היה לו בעבר, וזהו אחד מיתרונותיה הבולטים. במקביל, היא מאפשרת לבדות סיפורים ולהלבין פנים. זו מציאות מורכבת, לעתים קשה, אבל אי אפשר לשנות אותה.

רוניס הוא לא הדמות הציבורית הראשונה ששולחת יד בנפשה בעקבות פרסומים תקשורתיים שליליים. יצחק הרשקוביץ, מהנדס מחוזות תל אביב והצפון של מע"צ, התאבד ב-2004 בעקבות תחקיר של חדשות 2 שהאשימו במחדלים בטיחותיים שהובילו לכאורה לתאונת דרכים קטלנית. אברהם עופר, שר השיכון דאז, ויעקב לוינסון, לשעבר יו"ר בנק הפועלים, התאבדו ב-1977 וב-1984 בהתאמה בעקבות חשדות בשחיתות (שלא הוכחו) ושורה של פרסומים שליליים בתקשורת. בשלושת המקרים, פייסבוק עוד לא הייתה בסביבה. גם במקרה של רוניס, למרבה הצער, האפקט של הפרסום השלילי בתוכנית טלוויזיה היה גדול לפחות כמו אלפי השיתופים בפייסבוק. עיתונות מוצלחת עושה שיימינג לאנשי ציבור, וגם היא טועה לעתים. עיתונאים לא יפסיקו לפרסם סיפורים על גזענות לכאורה שעלו ברשתות חברתיות, פשוט כי הם יודעים שקוראיהם וצופיהם מתעניינים בכך.

גם סיפורו של רוניס זוכה לתהודה לאו דווקא בשל חשיבותו העקרונית, אלא בשל העניין הטמון בו: מדיום חדש, מסתורי ומאיים מביא לכאורה למותו של אדם אומלל וחף מפשע. בשני המקרים אנשים משתפים את הסיפור כדי להרגיש צודקים מול אחרים: 6,000 המשתפים של סיפורה של האישה שהתלוננה נגד רוניס שאבו תחושה טובה מגינוי הגזענות של האחר; האלפים הרבים לא פחות שמשתפים את סיפור ההתאבדות של רוניס שואבים תחושה טובה מגינוי האלפים שפרסמו את הסיפור הראשוני. שיימינג מוליד שיימינג. את המעגל הזה אי אפשר להפסיק, כי את נפש האדם אי אפשר לשנות.

השיימינג לא ייעלם כל עוד אנשים יביעו עניין במתרחש סביבם, מחוץ לדלת אמותיהם. לעתים יהיו לו תוצאות חיוביות – אולי האדם האלים שישקול לשלוף מולכם סכין יחשוב פעמיים נוכח האפשרות שמישהו בסביבה יתעד זאת במצלמה סלולרית – ולעתים השלכות טראגיות. אפשר להטיף לסובלנות רבה יותר, לחשדנות כלפי סטטוסים שמקורם לא ידוע, לאימוץ נורמות עיתונאיות של הצלבת מידע. אפשר, אבל זה יהיה חסר טעם לחלוטין. בקדמה יש הרבה מרכיבים נפלאים וגם איומים, כמו באנושות בכלל. דבר אחד בטוח: אי אפשר לעצור אותה.