פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      Assassin's Creed: Revelations: המתנקש מת מעייפות

      המשחק הרביעי בסדרת הפעולה Assassin's Creed מצליח להיות כייפי אך חידושיו מעצבנים והוא נכשל באיכות ובחדשנות

      Assassin's Creed: Revelations, המשחק הרביעי בסדרת משחקי ההתגנבות-פעולה ההסטוריים של חברת יוביסופט, עוקב אחרי ההרפתקה הגדולה של אציו אודיטרו האיטלקי, המתנקש הגדול ביותר של ימי הרנסאנס, בעיר היחידה בעולם שמשתרעת על שתי יבשות- איסטנבול. על הדרך הוא גם מספר על ימיו האחרונים של אלתאיר, המתנקש שכיכב במשחק הראשון בסדרה, וגם ממשיך את סיפורו הסבוך של דזמונד - המתנקש הצעיר והמגניב מכולם, שכלוא בתוך אי מסתורי שהוא בעצם תוכנת מחשב שהשתגעה.

      מבולבלים? גם אנחנו - ולמרבה הצער, נראה שכך גם המפתחים שם ביוביסופט.

      אבודים

      Revelations מתחיל באי בודד. או למעשה, בהדמיה ממוחשבת של אי בודד, שנמצאת בעומק תוכנת האנימוס הדמיונית. זו מאפשרת למתנקשים של ימינו לשחזר את חייהם של מתנקשי העבר בנסיון לאתר פיסות מידע שיעזרו להם להלחם בטמפלרים המרושעים שמנסים להשתלט על העולם. במשחקים הקודמים הכרנו את דזמונד מיילס, צועני שנולד לתוך שושלת ארוכה של מתנקשים, וגויס לתוך כל הסיפור המסובך הזה מבלי שביקש זאת.

      אחרי שלושה משחקים בהם בילה דזמונד כמעט ללא הפסקה באותה תוכנת מחשב משוכללת, הוא מגלה שלהתמכרות הזאת יש מחיר: האנימוס "שאב" את נשמתו לתוך האי הווירטואלי, בעוד גופו הפיזי נמצא בתרדמת. הדרך היחידית שלו לחזור לחייו היא לצפות בסוף ימיהם של שני המתנקשים בהם צפה במשחקים הקודם: אלתאיר ואציו. רק אחרי שהוא יחזה בסוף הסיפורים האישיים שלהם - הוא יוכל להמשיך את הסיפור שלו.

      בעוד Assassin's Creed הייתה תמיד סדרה בעלת עלילת מדע-בדיוני כבדה, קשה להתעלם מההרגשה שהפעם הלכו רחוק מדי ביוביסופט, אל עבר מחוזות המופרך והלא אמין. נראה שהעלילה היחסית מהודקת של המשחקים הקודמים נפרמה כדי לדחוף לסדרה משחק אחרון בכיכוב דמויות העבר שלו (ככל הנראה לפני מעבר לדמויות חדשות לגמרי במשחק הבא שלה) - וזה בהחלט מורגש, גם בסיפור המסגרת הקצת מטופש וגם בסיפורי הפרידה של אציו ואלתאיר, שסובבים סביב ספריית המתנקשים האבודה בה מוחבאים הסודות הגדולים של הגילדה - סיפור שמרגיש הרבה פחות גדול מאפי מהסיפורים של המשחקים הקודמים.

      העלילה מרגישה מנותקת במיוחד אם נזכרים בסוף המשחק הקודם בסדרה - Brotherhood. הסוף שלו השאיר את הגיימרים במתח עצום לגבי גורלה של אחת הדמויות האהובות ביותר בסדרה. הקליף-האנגר הכל-כך רגשי ומוצלח הזה בקושי מקבל התייחסות במשחק החדש (מדי פעם מדברים עליו ברקע וזהו בערך) - ואלה שחיכו שנה שלמה רק כדי לקבל פתרון לאותו סוף מותח וודאי יתאכזבו.

      Assassin's Creed: Revelations (אתר רשמי)
      הפעם הגיעו למחוזות המופרך

      המתנקש עייף

      העלילה היא לא הדבר העייף היחיד ב-Revelations. המשחקיות הבסיסית של המשחק זהה לגמרי לזאת של שני המשחקים הקודמים. ברוב המשחק תשלטו בדמותו של אציו, שירוץ ויקפץ בין גגות הבניינים באיסטנבול ויתנקש בחייהם של אי אילו סוכנים טמפלרים מרושעים בדרכו אל הספרייה האבודה. מי ששיחק במשחקים הקודמים ירגיש בבית - מערכת השליטה לא השתנתה במאומה, ואציו מרגיש בדיוק כמו במשחקים הקודמים (למרות שמאז הזדקן בכמה שנים, זה לא מפריע לו לרוץ עשרות קילומטרים ללא הפסקה).

      לא מדובר בדבר רע במיוחד. המשחקיות של סדרת Assassin's Creed תמיד הייתה גם הנקודה החזקה ביותר שלה (טוב, אולי לא תמיד, אבל בהחלט מאז המשחק השני), וגם הפעם היא מביאה שילוב נהדר של משחק פלטפורמה עירוני, עולם פתוח חי ונושם שמגיב לכל הפעולות שלכם, וקטעי התגנבות מצוינים שמובילים להתנקשויות מרהיבות.

      גם איסטנבול עצמה, בסופו של דבר, היא בחירה מוצלחת למשחק: היא אמנם לא מרגשת או מפעימה כמו הערים המדהימות של איטליה, אבל היא מספיק גדולה ומעניינת בשביל לעמוד בכבוד לצד הערים הקודמות שהוצגו בסדרה. בין גגות הערים נמתחים גם לא מעט כבלים, ובעזרת וו-קרס שמוצג בשעות הראשונות של המשחק ניתן לגלוש עליהם ולהתקדם ברחבי העיר בדרך יעילה ומהירה יותר - שזה בהחלט נחמד.

      הבעיה היא אחרת: המשחקיות הבסיסית של הסדרה והעיצוב המוצלח של העיר הם ככל הנראה החלקים הכי מוצלחים ב-Revelations - ומהמשחק הרביעי בסדרה היה אפשר לצפות לקצת יותר. למרבה הצער, כל החידושים שיוביסופט הכניסה כדי לנסות להבדיל את המשחק החדש מקודמיו לא ממש מוצלחים - ומצליחים בעיקר לפגום בנוסחה המנצחת שהוצגה ב-Assassin's Creed 2 וב-Brotherhood.

      Assassin's Creed: Revelations (אתר רשמי)
      עיצוב מוצלח של העיר

      זהירות: מגדל לפניך

      החידוש הגדול ביותר - וגם המעצבן ביותר - הוא מנגנון לכידת מגדלי השליטה. המגדלים האלה, שהוצגו לראשונה במשחק הקודם, מאפשרים "להשתלט" על אזורים שונים ברחבי העיר ובכך להקל מאוד על החיים של המתנקשים (הם יאפשרו לכם לקבל הנחות בחנויות, יעיפו שומרים מנקודות מפתח ברחבי האזור ועוד). המגדלים נמצאים בתחילת המשחק ברשות הטמפלרים - אך במהלכו תוכלו להתנקש במפקדים של המגדלים השונים ובכך לתפוס את השליטה.

      בניגוד למשחק הקודם - הפעם המלאכה לא מסיימת ברגע שהצלחתם לתפוס את המגדל - וצריך גם לשמור עליו. הטמפלרים כבר לא מקבלים בהכנעה את ההשתלטות העוינת על הנדל"ן שלהם, ואם תסבו יותר מדי תשומת לב למעשיכם הם יתעצבנו וינסו להשתלט עליו בחזרה - מה שיוביל אתכם למיני-משחק בו תצטרכו להגן על המגדל - שפועל בדיוק כמו משחקי ה-Tower Defence המוכרים מהסמארטפונים: מעין משחקון אסטרטגיה בו אתם מציבים יחידות שונות (קשתים, מחסומים וכדומה) ברחבי המגדל וצריכים להתמודד עם גל אחרי גל של כוחות טמפלריים פולשים.

      הבעיה היא שלא מדובר במשחק Tower Defence טוב במיוחד. השליטה בו מסורבלת מאוד, בעיקר בגלל "זווית המצלמה" האיזומטרית והלא ממש נוחה, וגם רמת הקושי לא מאוזנת בעליל. אך הפשע הגדול ביותר של הקטעים האלה הוא שהם מחריבים לחלוטין את הקצב של המשחק - המגדלים שלכם יותקפו בכל פעם ש"מד המבוקשות" שלכם יתמלא לגמרי (כל פעולה חשודה שתבצעו תעלה אותו בקצת) ויקטעו באכזריות את רצף המשחק - מה שמוביל לשלוש טקטיקות אפשריות:

      הראשונה - לשחק כרגיל ולסבול את הקטעים האלה אחת לכמה דקות. לא פתרון אידיאלי במיוחד, וסביר להניח שהוא ימאס לכם בערך בפלישה השלישית. הדרך השנייה היא לדאוג להוריד את מד המבוקשות (על ידי מתן שוחד למודיעים טמפלרים או התנקשות בקצינים) - דרך מומלצת יותר אך גם די מעצבנת - במיוחד כי היא הופכת במהרה לדי פרוצדוראלית - הרגשה שלא מתאימה למשחק עולם פתוח.

      הדרך השלישית והמומלצת ביותר היא לדאוג למעין הגנה אוטומטית על המגדלים שלכם. בשביל לעשות זאת תצטרכו לגייס מתנקשים חדשים לאחווה שלכם, לאמן אותם (על ידי שליחתם למשימות התנקשות ברחבי העולם) עד שיגיעו לרמה גבוהה, להציב אותם כמפקדים של המגדלים ואז לצאת איתם לעוד מספר משימות כדי שיעלו לרמה המקסימלית אליהם הם יכולים להגיע. ברגע שמתנקש ברמה גבוה מוצב במגדל - הוא יוכל להסתדר לבד עם פלישות הטמפלרים, ותוכלו סוף סוף להפטר מתחושת ה"אוי לא, עומדים לתקוף לי את המגדל עוד דקה".

      בצורה מעט מוזרה - כל הפעולות שסובבות את המגדלים האלה תופסות חלק משמעותי מאוד במשחק. אם מדלגים עליהן ומתמקדים במשימות הקשורות לסיפור המרכזי של המשחק מגלים ש-Revelations הוא משחק מאוד קצר - שאפשר לסיים בתוך קצת יותר מעשר שעות. הרושם שנוצר הוא שכל כאב הראש סביב המגדלים נמצא שם בשביל להאריך את המשחק בצורה מלאכותית - ומכיוון שמדובר במנגנון משחקיות כל כך מעצבן - זה גם מוריד מערכו הכולל.

      Assassin's Creed: Revelations (אתר רשמי)
      הכל כדי להגן

      פצצות לגבות

      החידוש הגדול הנוסף בסדרה הוא קטעי ההיסטוריה של דזמונד, שמקבל הזדמנות פז לזכות בהצצה לחייו המוקדמים. אחרי שתאספו מספיק חלקים נוצצים של האנימוס שמפוזרים ברחבי איסטנבול תוכלו לקבל גישה לקטעים של דזמונד - שזורקים את המשחקיות לכיוון חדש לגמרי: מדובר בפאזלים קצרים מגוף ראשון, משהו שמזכיר קצת את Mirror's Edge וקצת את Portal - בהם צריך להציב פלטפורמות שונות ברחבי עולם ממוחשב ולנווט בו לכיוון היציאה, שתמיד נמצאת במקום לא כל כך נגיש. הקטעים האלה חביבים, למרות שגם הם מרגישים קצת כמו נטע זר, ולוקח קצת זמן להתרגל אליהם. עם זאת, הם בהחלט מוצלחים יותר מההגנה על המגדלים.

      חידוש חביב נוסף הוא הפצצות - אציו ילמד במהלך המשחק "לרקוח" פצצות שונות ומשונות שיעזרו לו להערים על השומרים של העיר. לכל פצצה יש אפקט אחר, ויש לבחור בקפידה את הפצצה המתאימה ביותר לכל משימה. השימוש בפצצות אינו חיוני, ואפשר לעבור את המשחק די בקלות בלעדיו - אך הן בהחלט מוסיפות עניין, ולדעתי החידוש המוצלח ביותר של Revelations.

      צריך לזרוק גם מילה טובה על מצב המולטיפלייר של Reveations - שאמנם לא עבר שינויים רבים מאז המשחק הקודם, אבל עדיין מצליח להיות אחד ממצבי המשחק ההמוניים המקוריים ביותר שאפשר למצוא כיום: במקום לבסס את קרבות הרשת על מצב ה-Deathmatch הרגיל והשבלוני בו כולם צריכים להרוג את כולם, המולטיפלייר של Revelations הוא מעין משחק של "שוטרים וגנבים" - בו צריך בבת אחת גם להתחמק ממתנקש שמנסה להרוג אתכם וגם לאתר בעצמכם מטרה אותה עליכם להרוג.

      Assassin's Creed: Revelations (אתר רשמי)
      משחק של 'שוטרים וגנבים'

      סיכום: לחובבי המתנקשים בלבד

      חשוב לציין את הנקודה בה התחילה הביקורת: Assassin's Creed: Revelations הוא עדיין משחק בסדרת Assassin's Creed - עם כל היתרונות הנלווים אליה: המשימות הראשיות כיפיות לאללה, העיר נראית ומרגישה נהדר ותענוג להסתובב בה, וגם המנוע הגרפי עדיין מצליח להרשים (למרות שהוא זקן כמעט כמו אציו עצמו). החידושים אמנם מעצבנים, מעצבנים מאוד אפילו - אבל הבסיס המוצלח יצליח לגרום לכם לשכוח את זה במהירות ולהישאב שוב אל תוך עולם המתנקשים.

      יש לקוות ש-Revelations הוא ירידה לצורך עלייה - ושהמשחק הבא בסדרה, שבטח יצא בעוד שנה בדיוק, יחזיר את האיכות והחדשניות שאנחנו רגילים למצוא בה. מי שאהב את המשחקים הקודמים וודאי יהנה, ואולי אפילו יתרגש מהפרידה מאציו ואלתאיר. אם, לעומת זאת, עדיין לא יצא לכם בסדרת המשחקים הזאת, Revelations הוא ממש לא נקודה טובה להתחיל בה - ועדיף לכם לחזור אחורה למשחק השני או השלישי במקום.

      בשורה אחת: מנסה לחדש ונכשל - למתנקשים של יוביסופט מגיע טיפול מסור ואוהב יותר.


      עוד בנושא:

      - מאמינים במתנקש
      - לא טוב היות המתנקש לבדו