מה למדנו מ"קוני 2012"

הקמפיין נגד ג'וזף קוני מצליח מכיוון שהוא מייצג נאמנה את מרכז ההוויה שלנו ברשת והכוח המניע שלה: אינדיווידואליזם

גדי להב
13/03/2012

הסיפור הדיגיטלי של השבוע - יותר מהאייפד החדש, יותר מגוגל פליי – הוא ללא ספק קמפיין "קוני 2012" שחרך את הרשת, והפך לסרטון הוויראלי המהיר ביותר בהיסטוריה. הוא סיפור מרתק כיוון שלא מדובר בסרטון של חתול מתעטש או סינדרלה מהפרברים שהופכת לכוכבת, אלא בסרט בן 30 דקות על חטיפת ילדים באפריקה והפיכתם לחיילים,
למי שטרם צפה, הסרטון הופק על ידי ארגון Invisible children, ומטרתו להביא למעצרו של ג'וזף קוני, גנרל מטעם עצמו שחוטף ילדים באוגנדה וקונגו. את הבנים הוא הופך לחיילים, ואת הבנות לשפחות מין, שיגדלו דור לוחמים נוסף. איך נגרום למעצרו? בכך שנהפוך, אנחנו הגולשים, את קוני לסלב. נקנה חולצות, פוסטרים וצמידים שלו, נעלה את הסרטון ברשתות החברתיות ונגרום לכך שכל העולם יידע מיהו, מה שיגרום לממשלת ארה"ב להשאיר באוגנדה כוח משימה שכבר נשלח לשם.

לקמפיין הזה יש עוד דרך ארוכה להצלחה, אבל ההתחלה ללא ספק עלתה על הציפיות: הנושא הגיע לתודעת העולם. במקביל, נשמעה גם ביקורת: שההתמקדות בקוני מפשטת את העניין כיוון שיש עשרות סוחרי ילדים כמוהו, שרק שליש מכספי "אינוויזיבל צ'ילדרן" מושקע באפריקה, ושהקמפיין מעודד את תופעת "מחאת הכורסא".

לכאורה, ההצלחה של "קוני 2012" היא הוכחה לכוחה של הרשת, וליתרונותיה, ואולי אף לעליונותה, על כלי התקשורת המסורתיים. יוצר הסרטון, ג'ייסון ראסל, אומר בסרטון עצמו: אתם, הגולשים, אחראים להצלחת הקמפיין. אתם תהפכו את קוני לסלב. הפירמידה בה שלטו מעט אנשים בעלי כוח וכלי תקשורת בהמונים, מתהפכת: אתם, ההמונים, יכולים לשלוט בהם. אם תהפכו את קוני לסלב, כלי התקשורת יאלצו לדווח על כך, ובעלי הכוח יפעלו בהתאם.

העתיד כבר כאן

בדיקה חכמה חושפת סיכון לשבץ מוחי - כעת במבצע מיוחד

מוגש מטעם שחל

אין הבדל בין יוטיוב ל-NBC

אבל העניין לא פשוט עד כדי כך. ראשית, ראסל פנה ל-20 ידוענים ו-12 פוליטיקאים – כלומר, אותם בעלי כוח בעצמם – כדי שיסייעו בהפצת הסרטון. שנית, כל מי שצפה בסרטון רואה שמדובר בעבודה מקצועית לעילא: הצילומים המצויינים, העריכה הקצבית, ויותר מכל: התסריט. הסרטון הוא למעשה סרט עלילתי לכל דבר. יותר משהוא מעביר מידע, הוא פונה אל הרגש. הוא משתמש בעריכה כמו פרומו בטלוויזיה. במרכזו יש נבל אחד שמייצג את הרוע בהתגלמותו, ומולו - אמריקה, ולצידה הצדק האבסולוטי. תגידו, זה לא מזכיר לכם קצת את הוליווד את טלוויזיה בפריים טיים?

וכך, כשמסתכלים על התוכן במקרה הזה, אין הבדל בין יוטיוב ל"אן.בי.סי". הכוח נמצא אצל הקהל הרחב, אבל כדי להגיע לקהל הרחב צריך מסר קל לעיכול, מספיק קל כדי שגם בנו הזאטוט של ראסל יבין מי הרעים פה. מבחינה זו, הגבולות בין "קוני 2012" ל"מלחמת הכוכבים" או סדרות משטרה פשטניות מיטשטשים. שטחיות היא מילת המפתח, ובזה אין לרשת שום יתרון על המדיה המסורתית. העובדה הזו מצדיקה גם חלק מהביקורת על הסרטון.

מה ששונה הוא אמצעי ההפצה. ויותר מההשוואה בין שידור טלוויזיה ללייק בפייסבוק, מעניינת כאן ההשוואה בהיבט הפסיכולוגי, ובנקודה הזו יש הבדל משמעותי מהפניה שנעשית אלינו מכלי התקשורת המסורתיים.

הטלוויזיה, מדורת השבט, מנסה לייצר תחושת אחדות וזהות בקרב צופיה, כך שנחוש כשבט אחד. על פניו, זו נראית גם הכוונה של "קוני 2012", במטרה שנשלח את הסרטון בתפוצת פייסבוק שלנו: עיזרו לנו, לאמריקה, להיות צודקים יותר. אבל הסרט נפתח בלידתו של בנו של ראסל. הוא מסתיים כשבנו אומר לו: "אני רוצה להיות כמוך". "קוני 2012" אינו על תחושת אחדות הגורל. "קוני 2012" מייצג נאמנה את מרכז ההוויה שלנו ברשת, את הכוח המניע שלה, זה שמבדיל אותה משאר כלי התקשורת, ומתומצת במילה אחת: אני.

  • ג'וזף קוני

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully