פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טיפאני שליין: "בני אנוש תמיד רוצים להתחבר"

      בסרטה החדש מנסה טיפאני שליין, מייסדת טקס הוובי - האוסקר של האינטרנט - להבין לאילו יצורים הפך אותנו העולם הטכנולוגי

      "טסתי לניו יורק לבקר חברה טובה שלי. כשהמטוס התחיל לנחות הרגשתי את הצורך הזה לבדוק את הסלולרי. וחשבתי איך רק לא מזמן, כשמטוס היה נוחת היינו מזנקים לחפיסת הסיגריות שלנו. למעשה, היינו גונבים שאכטה עוד במטוס. אבל היום כשמטוס נוחת כולנו מזנקים על הסלולרי באותה התלהבות התמכרותית, אנחנו לא יכולים לסבול לא להיות מחוברים אפילו עוד שניה אחת. וזה לא מפסיק: אתה הולך ברחוב במנהטן, ואף אחד לא יוצר קשר עין – כולם מסתכלים למטה, מסמסים ומצייצים. כמעט ציפיתי לראות את פסל החירות מחזיקה לפיד ביד אחת ומסמסת ביד השנייה.

      אז אני סוף סוף יושבת לצהריים עם חברה מאוד טובה שלי, ואנחנו מאוד נהנות, לא נפגשנו שנים, אנחנו צוחקות, שותות, מדברות, ועדיין יש לי את החשק לבדוק אימייל. אמרתי לעצמי, 'טיפאני, תישארי ממוקדת. טסת לאורך כל ארצות הברית כדי לפגוש אותה'. אבל בסוף זה השתלט עלי והעמדתי פנים שאני צריכה ללכת לשירותים. אז ביקשתי סליחה, לקחתי את הטלפון, הלכתי לתא השירותים, הסתתרתי, סימסתי ושלחתי אימייל, ותהיתי: מה נהיה ממני?"

      הטכנולוגיה: שונאים - סיפור אהבה

      החוויה הזאת משותפת לאנשים רבים במאה ה-21, ולפי מגזין ניוזוויק, טיפאני שליין היא אחת מהנשים שעיצבו אותה. שליין בת ה-42 מקליפורניה הקימה ב-1996 את טקס פרסי הוובי, "האוסקר של האינטרנט". היא הייתה בין האמנים היהודים שיזמו ב-2010 את "היום הלאומי להתנתקות" (The National Day of Unplugging), ויצרה חמישה סרטים תיעודיים-נסיוניים שעסקו ביהדות ובטכנולוגיה. המונולוג שהובא כאן פותח את האחרון שבהם, Connected, ובשמו המלא "מחוברים: אוטוביוגרפיה על אהבה, מוות וטכנולוגיה", שיוקרן בשבוע הבא בפסטיבל התרבות הדיגיטלית "פרינט סקרין" שיערך בסינמטק חולון.

      הסרט נע בין חייה של שליין לבין ההיסטוריה של התקשורת האנושית והתפתחות הטכנולוגיה. "עם 'קונקטד' רציתי ליצור שיחה גלובלית על מה זה אומר להיות מחובר במאה ה-21", היא מספרת בראיון אי-מייל לוואלה! TECH. "מאז ומעולם התעניינתי בטכנולוגיה - מייסוד ה'ווביז' לתמיכה נלהבת ביום הלאומי לניתוק הכבל. יחסי האהבה/שנאה שלי עם הטכנולוגיה הם נקודת הפתיחה לבחינת חיינו המודרניים ועתידנו המקושר-הדדית (Interconnected). הסרט בודק אם אחרי מאות שנים של הכרזות עצמאות (Independence), הגיע הזמן להכריז על תלות הדדית (Interdependence)".

      - איך הטכנולוגיה והאינטרנט משנים את החברה שלנו?

      "אני מאמינה שהשיחות על חיבוריו?ת ותלות הדדית סביב העולם יצרו תשתית לחשוב על העולם שאנו חיים בו. אני מאמינה שצצה צייטגייסט (רוח-הזמן) – כזו שבה אנשים מחפשים דרכים להשתתף ולתרום בעולם הגלובלי שלנו. הסרט יצא בינואר 2011 בבכורה בפסטיבל סאנדנס. שיאו של הסרט הוא החלק שאנחנו מכנים 'מהפכת ההשתתפות', על פוטנציאל של 2 מיליארד אנשים מקוונים ומה עשוי לקרות כשכולם יהיו מקוונים. שלושה חודשים מאוחר יותר התרחש האביב הערבי, ואחריו תנועת אוקיופיי וול סטריט, שניהם דוגמאות בזמן אמת לכוחה של האינטרנט".

      בעקבות הזמן האבוד

      "התחלתי לעשות שבתות טכנולוגיות עם בני משפחתי כל יום שישי", אומרת שליין, "ואני לומדת שכיבוי הטכנולוגיה עוצמתי בדיוק כמו הדלקתה, ושכחברה אנחנו זקוקים לזה. טכנולוגיה יכולה להיות מפתה, אבל אנחנו צריכים לזכור כמה זה חשוב להיות לבד עם המחשבות שלנו ולהיות נוכחים עם האנשים שאנחנו אוהבים. הפוטנציאל הגלובלי והאישי של הטכנולוגיה הוא אקספוננציאלי, אבל אנחנו צריכים לדעת מתי לכבות אותה".

      השבת הטכנולוגית היא תולדה של "מניפסט השבת" של קבוצת האמנים היהודיים Reboot, שהגתה גם את "היום הלאומי לניתוק הכבלים". "יש לנו את החוקים שלנו", שליין אומרת על השבת הטכנולוגית הפרטית שלה ושל משפחתה. "אנחנו מדליקים נרות שבת ומכבים את כל הטכנולוגיה בבית שלנו. אין סלולריים, טלוויזיה, מחשבים. אנחנו משתמשים באוטו אם אנחנו צריכים, אבל בדרך כלל מדובר ב-24 שעות יפות נטולות טכנולוגיה. אני קוראת מחדש הרבה על השבת, ואני חושבת שהיום אנחנו צריכים אותה יותר מאי פעם. זה ממש שינה את חיינו. אני רצה אל עבר שישי בערב..ואז בשבת בערב זה גורם לי גם להעריך מחדש את הטכנולוגיה בדרכים חדשות לגמרי".

      ליצור סרטים בענן

      "טיפאני שייכת לקבוצת יוצרי קולנוע שחושבים על עתיד הקולנוע בעידן האינטרנט", אומר ליאור זלמנסון, מייסד ועורך התוכן של פסטיבל פרינט סקרין, שהביא את סרטה של שליין לפסטיבל. "להפתעתי, כאשר באתי לערוך את הפסטיבל, גיליתי שקבוצה זו עודנה קטנה ביותר. למעשה, רוב אנשי הקולנוע 'המסורתיים', אלו שיוצרים סרטים דרמטיים או דוקומנטריים באורך מלא, נרתעים למדי משילוב האינטרנט והניו-מדיה בתהליך יצירתם. אמנם ההבנה שהמדיה החברתית חשובה לשיווק הסרט חדרה כבר לראשו וכיסו של כל יוצר, אבל בכל הנוגע לאיתגור גבולות הקולנוע בעזרת הטכנולוגיות החדשות, שם עדיין יש פער גדול. במובן הזה, טיפאני היא פרסונה מושלמת לפרינט סקרין והיא משלבת בתוכה את אשת התרבות הדיגיטלית לצד יוצרת הקולנוע".

      במניפסט שלה כתבה שליין: "אנחנו כבר לא מחולקים בפשטות בין אנשי קולנוע לבין קהל, או בין יוצרים למקבלים. עם יצירת סרטים בענן, אנחנו משתפים פעולה כאחד ביצירת הסרט".

      - וויקיפדיה היא מאמץ קבוצתי, שבו אנשים מתאספים יחד ליצור משהו, ואף אחד לא מקבל שורת קרדיט. הסרטים שלך נוצרים מחומרים של אנשים אחרים, אבל נושאים את שמך כיוצרת. איך את מבטיחה שיצירת סרטים בענן לא תהפוך לניצול בענן?

      שליין: "לסרטים שלי עדיין יש באופן ברור עדשה יצירתית אחת. עדיין יש תסריט, עדיין יש במאית. אבל ההבדל הוא שאנשים מכל העולם תורמים סרטונים ויצורת אמנות שיהפכו לחלק ממשהו. זה מה שכל כך נהדר בסרטים החדשים הללו, ואני חושבת שברשת באופן כללי אנשים רוצים להיות חלק ממשהו שגדול מהם".

      כל אינטראקציה משנה את הקשרים במוח שלנו

      שליין, כבר הבנו, היא אישה מאמינה, והדת שלה היא הטכנולוגיה. כשאני שואל איזו מהחברות הגדולות ששולטות בעולם הטכנולוגי היום – אפל, מיקרוסופט, גוגל ופייסבוק – תוביל את חזון העולם המקוון בעתיד, היא מסרבת ליפול בפח: "לאורך ההיסטוריה הוכח שרעיונות חדשים וחדשנות התרחשו כשהיו יותר נקודות מבט שונות על בעיות. זה היה קורה בעיקר בערים. מט רידלי כתב ספר נפלא על זה, 'האופטימיסט הרציונלי'. הרשת מספקת היום את הדרך החדשה והמדהימה הזאת להיות מעורבים. ובני אנוש תמיד רוצים להתחבר".

      - את אומרת שהאינטרנט מחווטת מחדש את מוחנו. למה את מתכוונת? האם זה תמיד דבר חיובי, או שיש גם השלכות שליליות? האם הרשת עושה אותנו טפשים?

      "הסרט שאני מסיימת להכין בימים אלה נקרא 'כוח מוח' (BRAIN POWER), והוא בוחן איך כל אינטראקציה שאנחנו מקיימים משנה את הקשרים במוח שלנו. אז האופן שבו אנחנו מקוונים כל כך הרבה ומקבלים גירויים בכל הדרכים החדשות הללו בהחלט משנה את הקשרים במוח שלנו. מאז ראשית ההיסטוריה יש דוגמאות לטכנולוגיות חדשות, שתמיד היו להן השלכות חיוביות ושליליות. באחד מספריו כתב אבי, 'שום דבר כביר לא נכנס לחייהם של בני תמותה בלי קללה'. הסרט דן בפוטנציאל של הטכנולוגיות החדשות הללו והחשיבות שברתימת הכוח הזה, אבל עוסק בהשלכות של העובדה שהן משתלטות על הזמן הפרטי שלנו".

      ברוח המהירות והקצרנות של התקשורת האינטרנטית, הזוכים בפרסי הוובי הוגבלו לנאומי תודה של חמש מילים בלבד."ב-1994, כשהראו לראשונה את הרשת, חשבתי שזה הולך לשנות את העולם", היא אומרת. "תמיד שנאתי טקסי פרסים, ולכן קבעתי את חוק חמש המילים לנאומי תודה. זה הפך את החלק הראוי ביותר לרתיעה במופע - למעניין".


      עוד בנושא:

      - פרסי הוובי: 'תודה' בחמש מילים בלבד