הפיד בפייסבוק יותר גרוע מהפרסומות

תרשו לי, לפני הכל, להתחיל את הטור בלאחל לכם יום טוב, מלא באנרגיות חיוביות, שבת שלום ומבורך, חג שמח וכשר, צום קל, יום הולדת שמח ושבוע מקסים לכם ולבני ביתכם.

אתם עוד כאן? מי יכול לעמוד בזרם של סטטוסים מנומסים ודביקים כאלה בלי לרוץ מיד למקלחת כדי להתנגב, או לחילופין לחזור למחשב עם תת מקלע ולרסס את המוניטור. אם הייתי אוהב אדם, נראה לכם שהייתי בוחר להעביר את הזמן שלי מול פייסבוק? תניחו לי עם הברכות והאיחולים הסתמיים. תודה ובקרוב אצלכם.

ובכלל מה קורה בזמן האחרון בסטטוסים של כולם? פתאום הגלישה בפייסבוק מזכירה לי יותר ויותר את הבריחה המתנשפת ב-Temple Run. הופ, אני מדלג מעל סטטוס נודניקי באורך של חצי עמוד על משהו לא מעניין שמישהו עשה למישהו. הופ הופ, אני גולל במהירות כדי להתחמק מתמונת ישנות מתקופת הגן, של חבר פייסבוק שאני במילא לא מכיר במציאות. "פרגנו לי", הופ, אני בורח בשנייה האחרונה מהזמנה להופעה של מכרת פייסבוק, זמרת (או לפחות ככה היא מגדירה את עצמה) שמעולם לא שמעתי אף שיר שלה. הופ, נושף ומתנשף, אני כמעט מועד ונעצר לשאוף טיפה אוויר ליד הסטטוס שלכם.

"חברים תעשו לי לייק, כדי שאני אזכה בחבילת...", אין לי כוח לקרוא את ההמשך אז אני עושה לייק ספונטני, רק בשביל הידידות הווירטואלית וטס לי הלאה. "סבתא רוזה היקרה, היום בדיוק אנחנו מציינים 19 שנים ללכתך בגיל 94. רק שתדעי שאנחנו מתגעגעים וחושבים עלייך בכל יום", מייבבים בעקבותיי ללא רחמים. אלוהים אדירים, גם כשסבתא רוזה שלכם הייתה בחיים, היא לא הסתובבה כאן. נו באמת, אפילו לא המציאו את האינטרנט ופייסבוק בימים ההם, אז למה אתם חייבים לשפוך את זה פה?!

הצילו! אני מזגזג בין צילומים של חתולים חמודים וכלבים מקסימים לתמונות זוועה של חתולים אבודים וכלבים נטושים. מהצד הזה, אחיי הצמחונים והטבעונים מסבירים שגם לפרות ולתרנגולות מגיע לחיות ומהעבר השני, שאר חברי הפייסבוק שלי מצלמים חלקי פרות ותרנגולות בצלחת שלהם ומסבירים שגם להם מגיע לחיות.

מזל טוב! למישהו נולד תינוק – הנה תמונת פורנו בשידור ישיר מחדר הלידה: תינוק מעוך ומקומט, מרוח בדם, מעל מישהי שכנראה רק האפידורל מונע ממנה לרסק עכשיו את הסמארטפון של בעלה המסור שמעדכן במרץ ומדווח בחזרה בגאווה על כל לייק חדש.

תגידו, אתם מודעים לזה יש כאן עוד אנשים חוץ מכם? אי אפשר מצד אחד לבכות על אובדן הפרטיות ברשת ומצד שני להעלות מיד לפייסבוק סטטוס + תמונה, בכל פעם שאתם מחכים בתור במרפאה של ד"ר ליפשיץ, מומחה לרפואת עיניים, ברחוב שטמפפר 26, נתניה.

"הקב"ה, תודה לך על הכל" רושם חבר שבטוח שאלוהים תכף גם יגיב לו כאן. אני מתפתל בייאוש מסביב לסטטוסים של אלה שמפרסמים בכל פעם את אותו המסר רק בשינויים קטנים: "רק כח הערבים האלה מבינים" - הנה ההוא שאוהב את ביבי, "קרן את ענקית" - ההוא שנמס פעם אחר פעם מקרן פלס (נדמה לי שהוא המנהל שלה, או משהו). "צביקה הדר אתה מביא לי בחילה" – הנה האומלל שמעלה סטטוס נגעל מול כל תוכנית של ערוץ 2. נגעל נגעל, אבל רואה עד הסוף כמו גדול, וכמובן מעדכן סטטוסים.

אני מנופף לשלום לסטנד-אפיסט המסכן שתקוע עם אותן בדיחות נוגעות ללב, עושה לייק עצוב לבלונדינית ההיא שאני מקווה שאולי פעם תעשה לי לייק בחזרה בחיים, נכנס לרגע לוויכוח מיותר עם שני אלה שבמילא כל היום רק מתגוששים בסטטוסים, אבל ממהר לברוח מהם בגלילה זריזה וריפרוש נחוש.

אני רץ הלאה ומחפש, אבל מבין שכנראה כבר לא אמצא כאן את מה שאני רוצה. אם לפני שנים רק הפרסומות בפייסבוק היו מיותרות ואף אחד לא התייחס אליהן, פתאום עוד ועוד חלקים של הרשת החברתית הגדולה בעולם הופכים עכשיו במהירות לבלתי נראים.

כבר הרבה זמן שאני כמעט ולא עושה לייקים, ואת מספר הסטטוסים שאני משתף אתם יכולים לספור על שתי האצבעות שמחזיקות את העכבר שלכם ומדלגות בגלילה הלאה. פשוט כבר אין מה לשתף. כמעט הכל כאן בפייסבוק לגמרי שקוף.

עמיחי יעקבי הוא קופירייטר ואיש תוכן


הטור הקודם של עמיחי יעקבי:
- Mailbox: תיבת דואר או תיבת פנדורה?