עיניים עצומות לרווחה

ביומיים האחרונים מתגבש ברשת קמפיין הקורא להסיר של תיעוד ההוצאה להורג של העיתונאי האמריקאי ג'יימס פולי על ידי ארגון דאעש. מובילי הקמפיין טוענים בין השאר ששיתוף הסרטון למעשה משרת את צרכי התעמולה של הארגון, ומבזה את זכרו של הקרבן המופיע בו. הסקוטלנד יארד אף הודיע שצפייה והורדה של הסרטון עלולה להיחשב כעבירה פלילית וכשיתוף פעולה עם הפצת תעמולת טרור.

הקמפיין הזה הוא שיא חדש של צביעות וציניות מצד גורמים בתקשורת ובפוליטיקה הבינלאומית. הרי במשך חודשים אנחנו נחשפים ברשתות החברתיות לתמונות זוועה גרועות בהרבה מעיראק וסוריה של גברים, נשים וטף, קרבנות של כל מיתה משונה אפשרית. רמת הזליגה של חומר זה אל תקשורת המיינסטרים היא מינורית: התקשורת המערבית לא מתעניינת בתמונות של ערבים מתים אלא אם כן יש אג'נדה. אפילו על הטיהור האתני שעברו בשנים האחרונות הקהילות הנוצריות בסוריה ובעיראק שנעלמו כמעט לחלוטין אין שיח תקשורתי מהותי.

והנה מגיעה הוצאה להורג אחת, של כתב אמריקאי נאה, שראשו נערף על ידי ג'יהאדיסט שמבטאו בריטי, בפריים מסודר, כשהתמונה לא מפוקסלת – ודווקא האימג' הזה מצליח לכבוש לו טריטוריה מסוימת בתקשורת הבינלאומית ומצליח לפרוץ את גבולות הרשתות החברתיות.

האם זה כי הנערף והעורף שניהם "מערביים"? אולי כי הקרבן הוא לא עוד איזה חייל סורי או ילד יזידי אלמוני, אלא מישהו עם שם, עם משפחה, עם חשבון טוויטר?

רצח אחד הצליח להעלות את האיום של דאעש על המזרח התיכון לסדר היום התקשורתי הבינלאומי, אחרי יותר מאלפי חפים מפשע אחרים שנטבחו בחודשים האחרונים. ומה תגובתם של כלבי השמירה של זכות הציבור לדעת? קמפיין מביך ומביש שלוחץ על אמצעי תקשורת ורשתות חברתיות להעלים את התיעוד הזה – כאילו מעולם לא קרה. ומה ההצדקה? "לא לתת לדאע"ש את הסיפוק" או "לא לשרת את צרכי התעמולה של הארגון".

בין יוזמי הקמפיין אפשר למצוא את אנשי אל ג'זירה, ולא בכדי -מדובר ברשת תקשורת שכולה תעמולה של משטר איסלמי דכאני, רשת שמהווה שופר לחמאס ומשדרת בלופים תמונות זוועה מעזה ומדבררת את גרועי הדיקטטורים וששמועות גורסות שהיא בכלל אחת המממנות של דאעש. בין יוזמי הקמפיין גם אנשי ארגונים חברתיים מוסלמים במערב, זאבים בעור כבש שכבר שנים מנסים בחסות דת הרב תרבותיות והפוליטיקלי קורקט להגביל את חופש הביטוי בכל מה שקשור לדברים שמביכים את "דת השלום".

גורמים בממשל האמריקאי כמובן קפצו על העגלה והצטרפו לקמפיין, בכל זאת – האדונים החדשים מדוחא ואנקרה בטח לחצו. את זה ניתן להבין בקלות. מה שקשה להבין זה את התגייסותם של עיתונאים למהלך כזה שכל מהותו פגיעה בחופש הביטוי והמידע. האם מדובר פה בסתם אידיוטיזם שימושי או אולי באג'נדה יותר זדונית? האם הסיפור של דאעש פוגע באיזה נרטיב שלזן מסוים של עיתונאים נוח לטפח ולהזין בו את הציבור? האם העובדה שג'יימס פולי, בן דמותם – שהיה ב"צד הנכון" של הדברים – סימפתטי לג'יהאד, ל"התנגדות" - העובדה שאפילו הוא, שניסה בחייו לפייס את החיה שהיא האסלאם הרדיקלי נטרף על ידה בצורה כה אכזרית – העובדה הזו עוכרת את שלוותם?

או אולי זה בכלל המוציא להורג? העורף עם המבטא הבריטי התקני? אולי ישנו חשש קמאי שמתחת לתכריכים השחורים מתחבא חבר לספסל הלימודים בחוג לתקשורת באוקספורד? מישהו שבעצם קיומו מדגים את האיוולת שבאמונה שזאב יכול לגור עם כבש באירופה ההולכת ומתאסלמת?

אין תירוץ שיכול להצדיק ניסיון של עיתונאי להסתיר מפני הציבור מידע חשוב ולכן לפני שתומכים כדאי לחשוב. האם אנחנו באמת מנסים לעצור תעמולה של ארגון טרור, או שאולי באיוולתנו אנחנו הופכים בעצמנו לתעמולה כזו. מהרצח של ג'יימס פולי אסור להסיר מבט. הנשק היעיל ביותר של גורמים כגון דאע"ש הוא לא הפצת הפחד, אלא שתיקת העולם. עידודה של השתיקה היא פשע.