מי רוצה לענות לכם בכלל? תשדיר המנכ"לים שהרתיח את הרשת

בוידאו: קמפיין פרסומי של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים

הקריאייטיב הישראלי המפורסם, זה שריסס לשיח הציבורי לאחרונה ספריי עכור בדמות שדרוג נשים באמצעות ניתוחים פלסטיים, הכה שוב. בתפריט הפעם: מנהלים בכירים (בכירים מאוד, חלקם ברמת בכירות כזו שמאפשרת להם להצטלם ללא עניבה ולרמוז על בכירותם רק באמצעות שעון יד מפלצתי) אך אנושיים (הכי אנושיים שיש, אחד מהם אפילו "חברי", כהגדרתו כמובן) שמרשים לעובדיהם *לא* לענות ל-SMSים מהם בזמן נהיגה. אוטופיה סוציאלית של ממש, הנושאת מסר חשוב - בזמן שבו אתם משתרכים בכבישים הקורסים, בדרך לעבודה או הביתה למשל, אתם לא שלנו. למרבה הצער, הפרסומת אינה מתארת מה קורה כשהנסיעה מסתיימת, אך הצופה הסביר - למעשה, כל ישראלי שעבד מתישהו בחייו - יכול להשלים לבד את הפער.

הפרסומת נפתחת עם תיאור עצמי של אותם מנהלים. "קצת קשוח", מודה איציק בנבנישתי מפרטנר. "יש לי דרישות כמובן", מדגיש עימאד תלחמי, אותו בוס "חברי" שכנראה נבהל מהתדמית הידידותית מדי שהרשות הלאומית לבטיחות בדרכים (או הרלב"ד, אם אתם בעניין של מיתוגים ביזאריים) יצרה עבורו. אבינועם ספיר, מנכ"ל טבע ישראל, מעלה את הרף ומבהיר שציפיותיו מהעובדים שלו דומות לציפיות שלו מעצמו. מיותר לציין שלא מדובר כאן במונח המכובס "ציפיות שכר". הוא נחתך החוצה מהטקסט, ולא זכה לתאורה החמה והמחמיאה של בכירי המשק.

משם, הדרך לפאנץ' נטולת ווטסאפ ו-SMSים, אך קצרה וישירה - בניגוד מוחלט כמובן לדרכים הממשיות שעליהן נעים אותם עובדים. "שבתות, חגים", "זמינות", אבל לא בכל מחיר, חלילה. לא בזמן נהיגה. "אה, אתה נוהג?", תוהה אחד מהפרזנטורים במשפט שדרש עוד שיוף או שניים בחוג לדרמה, "לא, לא, לא לא, אל תענה לי אפילו". קלאסיקה ישראלית של יחסי עבודה, והגוף מתכווץ מול הזיוף.

בסיס הקמפיין - סכנות ההתכתבות בזמן נהיגה - ראוי כמובן, ונועד להעלות למודעות הציבורית מה שכבר מזמן הפך למכה ישראלית מסוכנת. האמצעי, עם זאת, מחטיא את המטרה בגסות רבה כל כך, עד שלא נותר אלא לתהות כמה עיניים עבר הבריף הפרסומי, והאם שיחות העומק עליו נוהלו תוך כדי נהיגה. הצטרפותו של שר התחבורה לקמפיין ("כשאתם בנהיגה תתעלמו מההודעות, אפילו ממני", קרא בציוץ שגדולי הסאטיריקנים לא הצליחו לנסח טוב ממנו) רק מוסיפה סימני שאלה.

"אין מה לעשות, זה הביזנס", מדגישה בפרסומת דנה לביא, מנכ"לית הדקה ה-90, "אני צריכה שיענו לי". הרשת מיהרה להתמסר, עם ציוצים, פוסטים זועמים וטורי דעה. "אין לי מילים לתאר כמה תשדיר המנכ"לים מרתיח אותי", הגיבה יערה די סגני, וורקוהולית בגמילה, כהגדרתה. "מעסיקים כאלה כבר ראינו, לעסנו והקאנו", הוסיף יאיר אבן, בעוד סיון קלינגבייל שירטטה במרקר את השורה התחתונה - "כתיבה וקריאה של הודעות טקסט במהלך נהיגה היא סכנת נפשות ומכת מדינה, אבל אסור לשכוח שלפי ארגון הבריאות הבינלאומי גם עבודה הורגת".

"ראיתי עכשיו פרסומת אחת שהכניסה אותי להלם, שוק אמיתי", תיאר העיתונאי אלעד שמחיוף בפוסט ארוך, תוך הוספת נתונים על מעמדה האיתן (בקטע רע) של ישראל ביחס לשעות העבודה במדינות ה-OECD. "מודה, לא האמנתי, חזרתי וראיתי את הפרסומת שלוש פעמים", הוסיף, "אנחנו עבדים מודרניים, והמנכ"לים? מצפים לזמינות מלאה, זה הביזנס".

חוסר המודעות הטוטאלי הזה מהמם: פרסומאים שבטוחים שהמרחב הציבורי מלא בישראלים שנושאים עיניים למנכ"ליהם ומתים לקבל מהם איזה שיעור קטן לחיים, או סתם טיפ בטיחותי, לצד המנהלים עצמם, שמפזרים מעט מתבונות התעבורה שלהם. הצעד הבא חייב להיות הרצאת TED ויראלית על Work-Life Balance בארץ הקודש. הכותרת כבר כותבת את עצמה: "אין מה לעשות, זה הביזנס".