הרחיקו את הילדים: שיחקנו במשחק המדובר The last of us: Part II

אחרי ציפייה ארוכה, המשחק הגדול האחרון לפליסטיישן 4, The Last of Us Part: II שוחרר וכצפוי, הצליח לעשות לא מעט רעש. מדובר במשחק המשך של אחד המשחקים המוערכים ביותר אי פעם. אז איך המשחק החדש והמדובר? בדקנו

  • סוני
  • גיימינג
שיר בר - לב
יח״צ

בסרטון: קטע מהמשחק The Last of Us: Part II (צילום: יח"צ)

הציפייה הייתה ארוכה, אבל הוא כמעט כאן. The Last of Us: Part II הוא כנראה המשחק "הגדול" האחרון שייצא לקונסולת הפלייסטיישן 4. הוא המשך ישיר לאחד מהמשחקים המוערכים ביותר אי פעם, והוא יוצא אחרי שנים רבות של ציפייה דרוכה מצד המעריצים. בשבועות האחרונים שיחקתי בו בנשימה עצורה, ואני יכולה להגיד בלב שלם: הציפייה הייתה שווה את זה.

בלי ספוילרים

אין שום דרך לדבר על הסיפור של המשחק הזה מבלי להיכנס לספוילרים. כל פרט שאחשוף וודאי יהרוס גילוי ששחקנים שאהבו את המשחק הראשון ישמחו לחוות בעצמם. ולכן, קבלו צפירת אזהרה: הביקורת הזאת תהיה נטולת ספוילרים סיפוריים. אכתוב כאן רק בקווים כללים, שהמשחק מספר את סיפור ההישרדות של מספר ניצולים מאפוקליפסת זומבים, ועל מסע שהם יוצאים אליו בעיר סיאטל, שהפכה במרוצת השנים למלכודת מוות שמלאה בזומבים רצחניים ושבטים אנושיים רצחניים לא פחות.

עוד בוואלה! NEWS

יושק עוד השנה: סוני חושפת את הפליסטיישן 5

לכתבה המלאה

אך גם בלי לכתוב על הסיפור, צריך לכתוב על האווירה. והיא כבדה, אפילו יותר כבדה משהייתה במשחק הראשון. ניל דרוקמן, במאי המשחק, לא משחק כאן במשחקים, וניכר שהוא מאמין בגישת "לא באנו להינות". עם זאת, הדכדוך שנמצא בלב המשחק הזה הוא גם נקודת החוזקה המרכזית שלו, בדיוק כמו ביצירות טלוויזיוניות וקולנועיות שמנסות לגרום לכם להרגיש רגשות מורכבים ("הסמויה" למשל קופצת לי לראש בהקשר הזה).

״המשחק מספר את סיפור ההישרדות של מספר ניצולים מאפוקליפסת זומבים, ועל מסע שהם יוצאים אליו״ (צילום: יח״צ)

ואכן, עשרות השעות במשחק הוציאו אותי לרכבת הרים מטורפת של רגשות. הזדעדעתי, חשבתי, לפעמים קצת בכיתי ולעיתים נדירות אפילו צחקתי. The Last of Us: Part II הוא משחק מהסוג הנדיר שאחרי ששיחקתי בו הייתי צריכה לקחת כמה דקות להרגע, לחשוב על מה שראיתי ומה שעשיתי, לעכל. זה ממש לא עניין של מה בכך.

איך הם עושים את זה?

מה הופך את המשחק הזה לכל כך שואב? התשובה הצינית היא "כסף". ניכר שסוני השקיעו בו כמויות אדירות של דולרים, כדי לוודא שצוות הפיתוח יוכל ליצור כל מה שהוא רק רוצה. התוצאה היא ערכי הפקה מצויינים, שנמצאים בטופ שבטופ של התעשייה. לא מדובר רק באיכות הגרפית הגבוהה. רמת הירידה לפרטים כאן היא מטורפת. בשלב מסויים מצאתי את עצמי בוהה מספר רגעים בספריית סרטי ה-dvd בדירה של אחת הדמויות, שבכל משחק אחר הייתה וודאי רקע חסר כל ייחוד. אלא שכאן הרקע הזה מספר דברים על הדמות (איזה סרטים הוא הכי אהב), ויש המון ממנו. זה כמעט חסר תקדים בהיקפו.

״משחק מהסוג הנדיר שאחרי ששיחקתי בו הייתי צריכה לקחת כמה דקות להרגע״ (צילום: יח״צ)

אבל זה לא רק כסף, אלא גם כישרון. אולפן המשחקים Naughty Dog נמצא כבר שנים בחוד החנית של התעשייה, ומשכלל עוד ועוד את היכולת שלו לספר סיפורים בכלים שמספק לו המדיום בו הוא פועל: העולם מתפתח ומתגלה לכם דרך חקירת הסביבות העשירות, ובכל פעם שאתם מתפתים לחשוב שאתם מבינים לאן המשחק הולך לקחת אותך הוא יציב בפניכם טוויסט שיסובב הכל על הראש. השילוב הזה בין כסף וכישרון מוביל למסקנה אחת ברורה: המשחק החדש הוא התפתחות טבעית של כל העבודות הקודמות של הסטודיו, ומתעלה עליהן כמעט בכל אספקט.

המשחק הכי טוב של Naughty Dog

השבחים תקפים לא רק לסיפור ולאווירה, אלא גם למשחקיות עצמה. או אם אפרט: לקרבות. הקרבות במשחקים הקודמים של Naughty Dog אף פעם לא היו כוס התה שלי. קרבות היריות של Uncharted תמיד הרגישו "חסרי משקל", עם אויבים שהם לא יותר מכריות סופגות כדורים, וגם הקרבות ב-Last of Us המקורי היו רפטטיביים ומייגעים.

"בכל פעם שאתם מתפתים לחשוב שאתם מבינים לאן המשחק הולך לקחת אותך הוא יציב בפניכם טוויסט שיסובב הכל על הראש" (צילום: יח״צ)

הפעם הסיפור שונה. מערכת הקרב עדיין מבוססת ברובה על היכולת שלכם להשאר מחוץ לטווח הראייה של האויבים ככל הניתן. לחסל אויבים מנקודות מסתור זו הדרך האפקטיבית ביותר להתמודד איתם, בין אם מדובר בזומבים או בבני אדם. למרבה השמחה, כמעט כל קרב מתרחש ב"זירה" גדולה מאוד, עם הרבה מאוד נתיבים ומקומות מסתור שיאפשרו לכם לשכלל את אמנות ההתנקשות שלכם.

גם כשכן תתגלו זה לא סוף העולם, אבל זה כן יעביר את הקרב למצב היותר כאוטי שלו. כל כדור אקדח או נשיכת זומבי יאט אתכם ויפגע משמעותית במד הבריאות שלכם, ככה שהמרווח שלכם לטעויות מאוד מאוד מצומצם. לעיתים תוכלו להתמודד עם האויבים ישירות, בעזרת ארסנל כלי הנשק והמלכודות המרשים שהדמות שלכם תאסוף במהלך המשחק. לעיתים יהיה עדיף פשוט לקחת את הרגליים ולברוח.

חשוב גם לציין את רמת האלימות הגבוהה. העולם של The Last of Us אכזרי מאוד, ואם סצנות גרפיות מאוד של דקירות, יריות, נשיכות וכו' גורמים לכם לחלחלה - אולי זה לא המשחק בשבילכם. בניגוד למשחקים רבים אחרים, האלימות כאן מרגישה ריאליסטית מאוד, ואינה "כיפית" כמו למשל מכות הסיום המדממות במשחקים סטייל Mortal Kombat. להיפך. האלימות מעוררת אי נוחות, וזה בדיוק מה שהיוצרים התכוונו. לא באנו להינות, זוכרים?

״כמעט כל קרב מתרחש ב"זירה" גדולה מאוד, עם הרבה מאוד נתיבים ומקומות מסתור״ (צילום: יח״צ)

כך או כך, כמעט כל קרב לקח אותי עד הקצה. התגנבתי, רצתי, יריתי, פוצצתי ונפגעתי. בסופו של כל מפגש נשארתי עם כמות מינימלית של בריאות ותחמושת, מרגיש שנמלטתי בעור שיניי מהתופת. למרבה השמחה, גם ברגעים שלא שרדתי את הקרבות המשחק לא עשה לי חיים קשים מדי: זמני הטעינה שלו מינימליסטים, ותמיד קל להתחיל נסיון נוסף.

לא כיף. כן מעולה

ההבדל בין "כיף" ל"טוב" אף פעם לא היה ניכר כמו ב-The Last of Us: Part II. המשחק הזה עושה מאמצים מאוד גדולים כדי לגרום לשחקנים שלו להרגשה של חוסר נוחות במשך כל שעות המשחק הארוכות. הסצנות הדרמטיות הכבדות, הקרבות האכזריים והמאתגרים, העולם המנוכר והמאיים. אפשר להגיד על חווית המשחק הזו הרבה דברים, אבל אי אפשר להגיד עליה שהיא כיפית. להיפך. היא כבדה, מלחיצה ופשוט לא נעימה.

ובכל זאת - זה אחד המשחקים הטובים ביותר שיצא לי לשחק בשנים האחרונות. הוא מגובש, בוגר, מהודק ומלוטש. הוא מספר סיפור שמעטים המשחקים שמצליחים להגיע לעומקים שלו, ועושה זאת באמצעי מבע שמעטים יוצרי המשחקים שמסוגלים להשתמש בהם. מבחינת ערכי הפקה, איכות התסריט והירידה לפרטים מדובר באחד המשחקים המושקעים והמוצלחים ביותר אי פעם. כן, עד כדי כך.

אם אתם אוהבים משחקים ואוהבים לראות את המדיום מתפתח ומתגבר, The Last of Us: Part II הוא חוויה שכדאי מאוד שתנסו. רק נסו לא לעשות את זה כשאתם במצב נפשי מעורער, ולהרחיק את הילדים מהטלוויזיה לפני שאתם עושים זאת.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully