"הסטורי של אווה" ומציאות מדומה: איך משפיעה הטכנולוגיה על זיכרון השואה?

כיצד משפיע הסטורי של אווה על זיכרון השואה הלאומי אם בכלל? האם אירועי זיכרון בסלון הוירטואליים שנערכו בזמן הקורונה גרמו לנו להשתתף יותר והשפיעו על הזיכרון הקולקטיבי? האם בעתיד יווצרו דמויות אווטר של ניצולים שיאפשרו לנו לתקשר וליצור את ההיסטוריה מחדש?

שאלות הנוגעות לתפיסת הזיכרון הלאומי שלנו ביחס לטכנולוגיה, הפכו השנה לקריטיות מבעבר בייחוד מאז שהקורונה נכנסה לחיינו. זיכרון לאומי הרי הוא דבר משתנה, בהתאם לזמן, לתרבות ובין היתר- בהתאם לפלטפורמה הטכנולוגית. אם בעבר היו אלה הסרטים והספרים, היום התקדמנו לאפליקציות שמעצבות מחדש תמונות עבר, עמודי אינסטגרם ואפילו משחקי מחשב שעוסקים בזיכרון השואה.

מה עדיף, ממה כדאי להמנע וכיצד תוכלו להסתייע בטכנולוגיה על מנת לשמר את אותו זיכרון?

בחינת ההשלכות הפסיכולוגיות והקוגניטיביות של משחקי מחשב שייכים למחקר הפסיכולוגי. אותנו, במרכז לחקר הביטוי החזותי של השואה בבצלאל, מעניינות שאלות הקשורות להבנת האופן במשחק המחשב המשמש בפועל כאמצעי ליצירת תמונת עולם היסטורית של השואה. אנחנו בבצלאל נתמקד למשל באופן הייצוג של הנאצים, בעיצוב התפאורה ובמהימנות של נושא המשחק. אנו נתבונן גם בהשלכות החינוכיות של רכישת הידע מבחינה נורמטיבית, כלומר, האם המשחק מציג את ההיסטוריה באופן ראוי. ראוי באופן כזה שהמטרה בו אינה לתפוס יהודים ולשלוח אותם לרצח או להתעלל ביהודים הכלואים באתרים המזוהים עם השואה כמו גטאות ומחנות ריכוז.

אם השאלות האלה מעוררות בכם אי נוחות, יש לכך סיבה טובה. כל משחק מחשב שעוסק בנושא הופך את אותו עבור מי שמשחק בו למשחק. וזה מצדו לא רק אמצעי ביטוי ליצרים אפלים ואלימות, אלא גם מייצר זילות והכחשה של השואה.

אני מעדיף לראות בסטורי של אווה וביוזמות אינסטגרם נוספות מסוג זה מפעל הנצחה מתקדם. אנו חיים בעידן שבו הטכנולוגיה והרשתות החברתיות הן האמצעי המרכזי להפצת ידע ואפילו לקיום קהילתי, ולכן אין מנוס מהתאמת ההנצחה לפלטפורמות הפופולריות.

המתנגדים טוענים שיש כאן סכנה לפרסונליזציה של אסון כל כך גדול, שזו השטחה של המציאות, שהצופים בסטורי עלולים לחשוב שזה האסון של אווה ותו לא. לדעתי זו גישה שנובעת מאינסטינקט פנימי הרואה בכל שינוי של מצב עניינים קיים ומוכר הדרדרות או פגיעה בזיכרון.

אבל חשוב לזכור, אינסטגרם היא רק עוד בימה משוכללת וזמינה יותר מאלו הקיימות והמוכרות. הרי מה השוני המהותי בין צפייה ב'אווה' המספרת לנו את קורותיה באמצעות הטלפון הנייד לבין ישיבה בסלון בית או במרכז תרבות וצפייה בסרט או בהצגה המושתתים למשל על יומנה של אנה פרנק? בשני המקרים זהו ביטוי בעל אופי אומנותי - ויזואלי המבקש להמחיש לנו באופן עדכני מקרה היסטורי.

וכאן גם עולה שאלת החשיפה. אם בעבר התוועדנו לאנה פרנק באמצעות יומנה, בשנות השישים התוודענו באמצעות הסרטים המבוססים על יומנה, והיום אנו מתוודעים לאותו הסיפור באמצעות סטורי באינסטגרם. באופן מהותי, איני מוצא הבדל בין הדברים.

כבר היום, בשל מגפת הקורונה, אנו רואים שימוש בטכנולוגיה ויזואלית מתקדמת לטובת הנצחה. היום ממש, כאשר מצעד החיים לא מתקיים בפועל בשל הסגר בפולין, נמצא לו תחליף המבויים באולפן. נשיא המדינה והרב הראשי לשעבר לאו "יצעדו" במצעד שכולו רקע מעשה מחשב. האם המעשה הזה פוגם במסר שמבקש מצעד החיים להעביר? האם ישנו הכרח להיות שם, באתר הרצח, כדי לומר שהעם היהודי חי? והנה עוד לפני שנמצא זמן להרהר בשאלה ולהכריע, זו כבר המציאות בפועל.

אני מאמין שבעתיד הלא רחוק הטכנולוגיה הזו תשמש גם לסיורי VR במחנות ובאתרים הקשורים בשואה.
אך כאן גם צריך להציב תמרור אזהרה. אם סיור VR יהפוך למעין משחק שמתיימר להחליף את החוויה עצמה של השואה- זה עלול להיות מסוכן. אסור שאותה פלטפורמה תחקה את המציאות לטובת יצירת מרחבים שליליים שיכללו השפלה ורוע.

האחריות כאן מוטלת בין היתר גם עלינו. חשוב שאנחנו כצרכני טכנולוגיה נשים לב למוטיבציה של הפעולות הללו. היינו, לזהות האם מדובר בניסיון להשגת רווח כלכלית שיכלול שימוש ציני בקורות השואה.

עוד כמה שנים כנראה שהאווטרים יהפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו. ובמקרה כזה, שבו העולם יכלול מפיצי ידע כגון מורים, מדריכים או מרצים, אפשר לדמיין עד כמה טבעי יהיה לפגוש במהלך סיור במוזיאון אווטר של דמות היסטורית. היום הדבר נשמע אול מבהיל או חריג, אבל אני מאמין שבעולם שאווטרים יהיו חלק מחיינו, המציאות הזו פשוט תהיה חלק מחוויית ההנצחה והלימוד.

כבר היום יש בנמצא אתרים ופלטפורמות טכנולוגיות המציעות החייאת זיכרונות ויזואליים. למשל תוכנות המאפשרות להוסיף צבע לתמונות שחור לבן מהעבר ואפילו מוסיפות תנועות עדינות, הנותנות תחושת חיות לזיכרונות עבר. אם ציינו קודם לכן שימוש בטכנולוגיות מתקדמות לטובת סיורים במחנות ושימוש באווטרים, מדוע שלא נשתמש בכל אלו לטובת סיור בקהילות יהודיות שחרבו בשואה. נוכל לטייל ברחוב קרוכמאלנה שמתאר יצחק בשביס זינגר בספריו, לפגוש סוורים יהודים בנמל סלוניקי או להתארח בבית יהודי טיפוסי בברלין של בין שתי מלחמות עולם.

הטכנולוגיה כאן כדי לשרת אותנו- ואם נשתמש בה בצורה ראויה ומושכלת נוכל לבנות מרחבי הנצחה מוחשיים מאד שיצליחו לשמר את זיכרון השואה לאורך זמן.

ד"ר ליאור אלפרוביץ, ראש המרכז לחקר הביטוי החזותי של השואה בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב