אחרי אלפי שנות מחקר עדיין אין פתרון הגיוני לאשליית הירח

האם יצא לכם לתהות מדוע הירח נראה לנו גדול יותר כשהוא בקו האופק מאשר כשהוא גבוה בשמיים? מתברר שתשובה חד משמעית לא נראית באופק (חה חה) - גם אחרי אלפי שנות מחקר. אשליית הירח תעתעה חוקרים - מהפילוסופים הגדולים של יוון העתיקה ועד המוחות המבריקים ביותר של המהפכה המדעית - ועדיין לא נמצא הסבר מספק עד היום.

מה שאנחנו יודעים זה שתפיסה אופטית שגויה גורמת לירח להיראות גדול יותר כשהוא בקו האופק לעומת כשהוא גבוה יותר בשמיים למרות שגודלו אינו משתנה בשום שלב.

אריסטו הרהר באשליית הירח כבר במאה הרביעית לפני הספירה. הוא ייחס זאת לתכונות ההגדלה של האטמוספירה של כדור הארץ. התיאוריה שלו אמרה שכשמסתכלים על הירח באופק, האור צריך לעבור דרך יותר שטח מהאטמוספירה הצפופה, מה שמרחיב אותו (כמו להסתכל בזכוכית מגדלת). כלומר, הוא האמין שהירח נראה גדול יותר בקרבת האופק בעקבות הגדלה ממשית הנגרמת על ידי אטמוספירת כדור הארץ. אמונה זו התבררה עם השנים כשגויה. בעוד שהאטמוספירה אכן משנה את צבעם של גרמי שמיים, היא אינה יוצרת הגדלה כלשהי. ההפך הוא הנכון: השבירה האטמוספרית, אם כבר, גורמת לירח להיראות קטן במקצת כשהוא באופק. היום אנחנו כבר יודעים שאשליית הירח נובעת ממערכת הראייה האנושית ולא מהפעולות המשונות של המערכות הפלנטריות הקיימות.

הירח עשוי להיראות בגדלים שונים בעין בלתי מזוינת, אך אם תשתמשו בסרגל למדידת תצלומים של הירח - תוכלו לראות שקוטרו נותר קבוע לאורך כל הלילה, ללא קשר אם הוא מחבק את קו האופק או אם הוא משייט לו גבוה בשמי הלילה.

כמו אשליות אופטיות רבות אחרות, התשובה עשויה להיות עניין של הקשר ופרספקטיבה. רוב ההסברים המודרניים מסכימים שאשליית הירח משחקת עם חוסר היכולת של המוח שלנו לתפוס את הגודל והמרחק של עצמים יוצאי דופן, למרות שלא ברור איך ולמה זה קורה.

כפי שכבר הבנתם, עד היום אין תשובה חג משמעית לשאלה זו אך ישנן שתי תיאוריות מרכזיות. תיאוריה אחת, השערת הגודל היחסי, גורסת שעצמים באופק - עצים, הרים ומבנים - מעניקים את הרושם שהירח קרוב יותר בקו האופק - ולכן אנו תופסים אותו כגדול יותר. כאשר הירח גבוה בשמיים החלקים, ללא נקודות התייחסות חזותיות סמוכות, אנו תופסים אותו כמרוחק יותר ולכן הוא נראה לנו קטן יותר.

התיאוריה השנייה, השערת המרחק הנראה, אומרת כי הירח נראה גדול יותר באופק משום שהוא נתפס ע"י הצופה כמרוחק יותר. לעומת זאת, כשאנו רואים עצמים בשמיים - כמו ציפורים - הם נראים קרובים אלינו יותר. דבר זה עלול לגרום לראייה של השמיים כמישוריים ולעצמים הנעים לכיוון קו האופק כמתרחקים מאיתנו. הפילוסוף הגרמי ארתור שופנהאואר הסביר: "ההבנה האינטואיטיבית שלנו מייחסת מרחק גדול יותר לכל דבר הנראה בכיוון אופקי ולפיכך כגדול יותר מעצם הנראה בכיוון האנכי".

עוד בנושא:
אחרי שנים ארוכות של מחקר נחשף מה יש בתוך הירח - וזה מפתיע

אנשים מבולבלים: למה אנחנו רואים ירח מלא בשמיים באמצע היום? "זה לא אמור לקרות"

אשליית הירח מעניקה אפקט דומה לאשליית פונזו המפורסמת, שבה שני קווים זהים באורכם נראים באורכים שונים בשל הרקע שלהם (קווים מקבילים שהולכים ומתרחקים במרחב). התמונה גורמת למוח לתפוס את הקו העליון כארוך יותר, על אף ששני הקווים באותו אורך (כפי שתוכלו לראות בתמונה הבאה).

נאס"א התבקשה בעבר להגיב לאשליית הירח וכך עשתה. מומחי סוכנות החלל של ארצות הברית גילו שגם אסטרונאוטים בחלל חווים את אשליית הירח, על אף שאין להם נקודת תצפית זהה לזו שמשנה עבורנו את תחושת המרחק והגודל.

עם הסבר רופף בלבד על אשליית הירח, נאס"א נוקטת בגישה מפתיעה לדילמה רבת השנים: "בהיעדר הסבר מלא מדוע אנחנו רואים את הירח ככה, אנחנו עדיין יכולים להסכים ש - אמיתי או אשליה - ירח ענק הוא מראה יפייפה. לכן, עד שמישהו יברר בדיוק מה המוח שלנו זומם לו, כנראה שעדיף פשוט ליהנות מאשליית הירח ומהנוף האטמוספרי הייחודי והממש מהפנט שהיא יוצרת". יש לציין שגודלן של השמש וקבוצות כוכבים נתונים גם הם להשפעות אשליה זו.